אמריקה לא תבחר שחור
רחמנות על הדמוקרטים. הם צריכים להכריע לטובת אובמה רק כדי לראות אותו מפסיד למקיין בנובמבר
בחצי המאה האחרונה הקריבו הדמוקרטים את עדלי סטיבנסון התרבותי (פעמיים) לאייזנהאואר; את יוברט המפרי לניקסון; את ג'ורג' מקגוורן לניקסון; את ג'ימי קרטר לרייגן; את וולטר מונדייל לרייגן ואת מייקל דוקאקיס לבוש האב. את אל גור אינני סופר. לגנוב בחירות זה לא לנצח.
מאז ניצחונה של הילארי קלינטון על אובמה בפנסילבניה בשבוע שעבר, עולה זמזום צורם מהחמ"לים התת-קרקעיים של הדמוקרטים. לציטוט ולייחוס, הם כולם בעד אובמה ושהגברת קלינטון תיקח איתה את בעלה ושישובו לניו-יורק. אבל האוזן הפנימית קולטת את הרחש בחש העולה מהבונקר: בבחירות כלליות, מול ג'ון מקיין, אובמה אינו בחיר.
אלה לא רק התומכים המפוקפקים, האמירות ההפכפכות, הכומר המנאץ, האליטיזם, המרכיב הביטחוני בהגדרת התפקיד והרקורד השמאלני שאמריקה חוששת ממנו כמו מאש. זה בעיקר הפומבי והסטטיסטי שניתן לחשש האמורפי הזה, בסקר הצפוי למדי, אך המדהים, שהתפרסם השבוע ב"ניוזוויק":
19% מהמצביעים האמריקנים אומרים כי אינם מוכנים להצביע לנשיא שחור. ואלה רק מי שהיה להם אומץ לב ציבורי להודות בנתון הקשה הזה. המינימום שיש לעשות זה להכפיל אותו כדי להגיע למספר האמיתי.
בשאלות פחות ישירות, לפחות חצי מהנשאלים אמרו: "ל-12 עד 41 אחוז מהבוחרים המעדיפים לשמור על שתיקה יש הסתייגות מנשיא שחור שהם אינם מוכנים להביעה בפומבי". הדברים הללו נכתבו, ללא סקר תומך, במדור זה לפני כחצי שנה, ואז כונה הכותב גזען ושאר כינויים. כדי להבין שהדברים קונים אחיזה במציאות הפוליטית, די לבדוק את ההוראה שיצאה ממטה המועמד הרפובליקני מקיין, שבה התבקשו הפעילים להרפות מאובמה ולהתרכז בקלינטון.
רחמנות על הדמוקרטים ועל המכונים סופר-דלגייטס. אותם 800 היכולים להכריע אחרי שוך פריימריז ב-3 ביוני, ולפני שהכל מתפוצץ להם בפנים בוועידה בדנבר. אישית, הם מזכירים לי את למעלה מ-900 חברי הכת של הכומר ג'ים ג'ונס, שהרעילו עצמם למוות לפני 30 שנה בגיאנה.
עבור רבים מהם יהיה עדיף לקחת רעל מאשר לעשות את הדבר המתבקש: להכריע בעד אובמה המוביל בהצבעה הפופולרית ובנציגים ולבחור בו רק כדי להוכיח את שהם יודעים - שהוא אינו בחיר. מאז ניצחונה המשכנע בפנסילבניה מראים כל הפרמטרים האפשריים כי קלינטון לוקחת את אובמה במפלגה ואת מקיין בכלליות.
נכון שהיא אישה עיקשת, מעצבנת לעתים, ומסרבת למות, וגם מטופלת בבעל שראוי היה לעקר ולכלוא במרתף, אבל העקשנות מעוררת הכבוד שלה מוכיחה כי לפעמים העיקש אינו הנבל בהצגה. טענתי היתה כי במהותה התת-הכרתית, הקבורה עמוק בתבנית הגנטית שלה, טרם הגיעה אמריקה לשלב שבו היא יכולה לבחור נשיא שחור ואחר כך גם לעשות את מה שיאמר.
אובמה אינו מורגן פרימן או ג'יימס ארל ג'ונס והחיים אינם סרט. אובמה הוא מי ששאל באיווה, ברצינות גמורה, אם בני שיחו שמעו כי מחיר הארוגולה
מורין דאוד, הפובליציסטית של "ניו יורק טיימס", דייקה להפליא השבוע כאשר תיארה כמה מסכן נראה אובמה הכחוש והשמור כאשר נאלץ לאכול ערימות של פנקייקס וואפלים ועליהם דליים של סירופ מייפל עם אמריקנים ממוצעים בדיינרים שבנתיב הקמפיין. מנה אחת הוא נתן לילד ואת האחרת חלק עם אשתו מישל.
גם אם היתה אמריקה מוכנה לתת דעתה ברצינות לנשיא שחור, היא היתה רוצה אותו עם רקורד של מרטין לותר קינג, פריצת דרך תרבותית כשל סידני פואטייה וקול של הארי בלפונטה. היא אינה רוצה שהנשיא ירים את הטלפון בשלוש לפנות בוקר כדי לשאול מדוע האוכל ההודי טרם הגיע.
המסות של דמוקרטים המרמזים שהם ערוכים ומזומנים להצביע למקיין אם אובמה יהיה המועמד הדמוקרטי, גורמים לפרנסי הדמוקרטים לעשות במכנסיים. מצד שני, הם ממולכדים. הם אינם יכולים לקחת מאובמה את המועמדות אם מספר הצירים שלו יהיה גדול בהרבה מאלה של קלינטון. נוכח החלטה כזאת, הם יכולים לנשק את 2008 לשלום.
ואם אין די בכל זה, התעורר השבוע לחיים הכומר המגדף ג'רמיה רייט, עבר לגור בטלוויזיה, נאם בלי חשבון ולא עשה מאמצון קטן להוריד את תלמידו מהעץ. מעולם לא שילם תלמיד רבה געלט כה יקר ודרמטי למורהו הרוחני.
רייט עשה הכל חוץ מאשר לומר שהוא מצטער. במקום להרחיק מעליו את אובמה, הוא חיבק אותו חיבוק דוב וגם ליקק לו את האוזניים. בצר לו, יצא אובמה, מי סופר בפעם הכמה, ואמר את הדברים החריפים ביותר שאפשר לומר על כומר בלי להפסיד את כל הקהילה השחורה. אבל זה לא היה רחוק.
בעיקר משום ששחורים רבים חושבים שרייט צדק בכל מילה. אפילו דיוויד ברוקס, פובליציסט נחשב נוסף ב"טיימס", שנשא את אובמה על כפיים, כתב כיצד נפל אובמה לאדמה. זה היה לפני התבוסה הצורבת בפנסילבניה, וברוקס כתב: "נאומו של אובמה היה מנומר במיני בלופים, התחמקויות והסחות דעת, שהם החומרים של פוליטיקה קונבציונלית".
רוב הכותרות בשבוע האחרון היו הטיות שונות של המילה "רחמים" בהקשר דמוקרטי. אין זמן, וההיסטוריה הדמוקרטית עמוסה מועמדים שהוקרבו בבחירות כמו בטקס פגאני. בתהליך סימטרי הפוך, ככל שקלינטון הלכה ומצאה את עצמה, הלך אובמה והסתבך בדימוי הישועי שהיה כה חביב עליו. יכול להיות שזה קרה לו כשניסה ללכת על המים באמבטיה וכמעט שבר את המפרקת. יכול להיות שהוא מסוגל עדיין למצוא את הגרעין הקשה והנחוש של אישיותו, אף על פי שבניגוד לקלינטון, טרם הוכח שיש לו כזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
