כחול-לבן תוצרת סין
שלי יחימוביץ סבורה: את הדגלים שמיוצרים בסין היה צריך לייצר כאן
בעוד שבוע, במכולת בקריית-גת, תמצא אורה לוי את הדגל, מתנת בנק גדול, בגיליון החג של העיתון-ד"ש מלינג. אורה ולינג שתיהן פועלות טקסטיל, אלא שאורה פוטרה לפני כמה שנים ממפעל בגיר שעבדה בו כל חייה. עלות השכר שלה ושל אלף חברותיה שפוטרו עימה גבוה מדי, אמר המנהל החדש, ואת קו הייצור שסגר בבגיר פתח מחדש בסין.
אורה לא נעשתה תופרת במקרה. בעיירות הפיתוח נשלחו נערות למגמות תפירה בבתי ספר מקצועיים והוסללו להיות פועלות שחורות בשכר מינימום. הן הגשימו את הייעוד הזה כל חייהן, עד שהמדינה החליטה שלינג עדיפה על אורה.
מיליון דגלים, כמה עשרות סנט החתיכה, הזמין בנק הפועלים כדי לחלק בחג. מחיר אטרקטיבי שהתאפשר בזכות שכר העבדות של לינג - דולר ביום. חלק קטנטן הוזמן מיצרן ישראלי. יש צרימה עזה בין הפטריוטיזם והלאומיות שהבנק מנסה לשדר באמצעות קמפיין הדגלים, ובין המציאות, שכן שני מפעלי הדגלים בארץ נפגעים ממנו פעמיים: פעם אחת משום שההזמנה לא נעשתה אצלם, ופעם שנייה מכיוון שמי שכבר קיבל מהבנק את הדגל הסיני, הכאילו כחול-לבן, כבר לא יקנה דגל כחול-לבן אמיתי.
אז אם כבר מבקש בנק הפועלים לנכס לעצמו את סמלי המדינה, מוטב שיתרום באמת לאיתנות התעשייה בישראל ולתעסוקת אזרחיה. אבל בנק הפועלים הוא עסק, ומה כבר אפשר לדרוש ממנו שעה שכל משרדי הממשלה רוכשים דגלים בסין? ולא רק דגלים. לעולם תנצח במכרז ההצעה הכי זולה, ממקומות שעלות העבודה בהם אפסית.
זה שיבוש של כל תפיסת המדינה ותפקידיה, השתלטות של המניע הצרכני והכספי, והעדפה שלו על כל מניע שהוא ציוני, מוסרי, חברתי ואחראי. כי כל העדפה של יבואן על פני תעשיין ישראלי, משמעותה פיטורים וסגירה.
מדינת ישראל היא לא חנות מכולת, והמפעל הציוני לא הוקם כדי למקסם רווחים. במקום לאפשר כאן תעשייה משגשגת וקיום בכבוד של עשרות אלפי עובדים, אנחנו מעדיפים לשלם להם דמי אבטלה או לשפוך מאות מיליונים על חברות פרטיות שיתעמרו במובטלים בתוכנית ויסקונסין.
כך אנו דנים לכליה את תעשיית הטקסטיל הישראלית, ואת מפוטריה לחיים של עוני, השפלה, חוסר יכולת לגדל ילדים בכבוד, אובדן יכולת הקנייה ולפיכך גם פגיעה בצמיחה. העדפה ברורה של טקסטיל ישראלי וסבסוד ההעסקה בפריפריה יעלו הרבה פחות כסף ממה שעולה למשק החגיגה הסינית. הם ישמרו על 17 אלף העובדים שנותרו בתעשייה ויבטיחו צמיחה.
כל כך קל ופשוט לעשות את זה שכואב הלב. הנה דוגמה אחת. הצעת חוק שהגשתי יחד עם חברי הכנסת משה כחלון מהליכוד וסטס מיסז'ניקוב מישראל ביתנו, אומרת בפשטות כך: צה"ל, השב"ס והמשטרה,
בארץ.
באחד הדיונים על החוק אמר מנהל מינהל הרכש הממשלתי, שהחקיקה תפגע ב"מרחב ההכרעה" של משרדי הממשלה ותיצור "מחסום". זו חשיבה צרת מוחין אופיינית, שאפילו היגיון עסקי אין בה. איך אפשר לראות בהצעת חוק שתיצור אלפי מקומות עבודה "מחסום" במקום שסתום שנפתח? האם למדינה אין עוד יעדים חוץ מלקנות בזול?
עשר שנים נמשכת המדיניות האומללה הזאת, שמחסלת את התעשייה ואת מקומות העבודה. וכל זה בלי כל טיפול בהכשרה ובהסבה של העובדים למקצועות אחרים. התוצאות ההרסניות בולטות במיוחד במוקדי האבטלה הקשיחים בפריפריה, שם מסתופפים יחד עם אורה, בעוני ובייאוש, אלפי מפוטרים.
לפני כמה שבועות נסגר מפעל פולגת, עוד עבודה של המנכ"ל-שותף עופר גלבוע, שפיטר את אורה מבגיר. ערב הסגירה חולקו מצלמות לעובדים, והחומר נערך לדיסק שתיעד את רגעיו האחרונים של המפעל וחולק כשי למפוטרים. דומה הדבר לאדם שמת לו מישהו, ובשבעה הוא מקבל שי, תקליטור עם דקות נבחרות של פרפורי הגסיסה של אהובו.
48 שנותיו של מפעל פולגת הן לא תוכנית ריאליטי. זה היה מטה לחמם ומרכז חייהם של מאות בני אדם, שבזיעת אפם חצבו פרנסה מהמפעל הזה. מקים פולגת, חתן פרס ישראל ישראל פולק, היה מתפלץ מן הסתם מהרעיון החולני של התקליטור. אבל גלבוע ושותפו צבי ברנבוים הם רק מוטציה משובשת של התעשיינים האמיתיים דוגמת פולק.
הם באו לעשות עסקה פיננסית ולא תעשייה. לא לספק מקומות עבודה, אלא לחסלם. בצמוד לפיטורי אורה הוכיח גלבוע שעלות שכר יכולה להיות גבוהה מדי רק אם מדובר בשכר מינימום של תופרת, כי לעצמו העלה את השכר ל-600 אלף שקל בחודש, תוך שהוא וברנבוים מכים בתדהמה את העולם העסקי, מרוקנים בחיפזון את קופת המזומנים של המפעל, ומושכים דיבידנד של עשרות מיליוני דולרים.
בשבוע הקרוב נוצף בדגלי כחול-לבן. ברחובות, בטקסים, בבתי עסק, בבסיסי צה"ל. מאחורי ראשם של הפוליטיקאים המתראיינים, בחלונות המכוניות ובידי הילדים לובשי החולצות הלבנות. זכרו שכמעט כולם יוצרו בסין. יש משהו מרגש בדגל ישראל המתנופף באור התכלת העזה. אבל דווקא בערב יום העצמאות צריך לזכור שלפיסת הבד הזאת אין כוח משל עצמה. אם לא תהיה טעונה בתוכן ובמשמעות, יועם ויוכתם הסמל. התוכן הציוני יישאב ממנו ואנחנו נישאר עם חתיכת בד ניילון גרוע, תפור בתפירה חפוזה בידי שפחה סינית.
הכותבת היא חברת כנסת בסיעת העבודה
נא להמתין לטעינת התגובות
