מסע בוסר
ציפי חוטובלי חושבת שאף סרט או לימוד היסטורי לא ישוו לצמרמורת שחשים בתאי הגזים, ומול הר האפר במיידנק. חשוב להרגיש את הקור המקפיא, לראות את הנעליים, המזוודות והמשקפיים - אבל לא בגיל 17
ארזנו את אפר ואבק של פוליקר, ששימש כפסקול לנסיעות הארוכות, ספר תהילים, דגלי ישראל ובגדים חמים. כמו רבים מתלמידי התיכון בישראל, ראיתי במסע לפולין תחנת חובה בעיצוב זהותי היהודית, ורציתי ללמוד את ההיסטוריה מזירת ההתרחשות.
גם היום, למעלה מעשור אחרי הנסיעה, עוצמת החוויה אינה מתפוגגת ומתעמעמת, ואני עדיין חושבת שהמסע הזה הוא מסע חובה לכל יהודי. אלא שנראה שבשנים האחרונות, נשבר הקונצנזוס סביב חשיבות הנסיעה הזו, והתרבו התוקפים בשלל טענות:
משמאל, היתה זאת שולמית אלוני, שהתנגדה לנסיעות מאחר והם, כדבריה: "הופכים את בני הנוער ללאומניים, לאתנוצנטריים, וזה חבל, מפני שהגיע הזמן לחנך את הנוער לאוניברסליות, לערך האדם בכלל, ולא רק אנחנו, אנחנו אנחנו".
דבריה נשמעים אירוניים על רקע השואה, שהוכיחה לעם היהודי, שככל שהתאמץ להתכחש ללאומיותו ולהתמזג עם התרבות האירופאית, כך בזו לו, והזכירו לו, בדרך האכזרית מכל שסופו להיות נבדל, ועד כמה הכזיב ההומניזם המערבי שהצמיח מתוכו את הנאציזם.
מהצד הדתי, רבים המתנגדים לצאת מהארץ ו"לפרנס את הפולנים", ורואים זאת בבחינת "הרצחת וגם ירשת", הרב שלמה אבינר, שהיה מבין המתנגדים לנסיעות הללו, הוסיף לנימוקים גם את העלויות הגבוהות של הנסיעה, שמעצימה את הפערים בין תלמידים עשירים ובין תלמידים הבאים ממשפחות שאינן בעלות אמצעים. ויש את הטענה החינוכית שאומרת שטיבן של חוויות רגשיות להתפוגג, והדרך הנכונה לזכור את השואה היא דרך הלימוד המעמיק.
הטענות הללו התעצמו על רקע מספר תקריות מבישות במסגרת המסעות הללו, שחשפו צד מכוער במיוחד בקרב תלמידי ישראל, אלה נהגו בוונדליזם, ובקלות דעת מבזה, דבר שהעלה שאלה אם לא רב הנזק התדמיתי והחינוכי על התועלת בנסיעות אלו.
חלק מהטענות ראויות לדיון והתיחסות, אבל לדעתי, השאלה אינה האם לנסוע, אלא מהו הגיל הנכון לנסיעה. אף גיל לא מתאים להבנת השואה, אבל המפגש עם השואה בגיל 17 הוא מפגש בוסר. אין לבני נוער בגיל תיכון את היכולת להכיל מבחינה נפשית את המראות, והעימות החזיתי עם זוועות האנושות. תקופת הצבא מתאימה יותר לחוויה מורכבת מהסוג הזה.
ההבדל הקטן הזה בזמן, יוצר הבדל תהומי בבגרות הנפשית, דרך השרות
בעידן שבו הזיכרון האנושי מורכב בעיקר מחוויות, ופחות מושתת על קריאה, אף סרט או לימוד היסטורי לא ישוו לצמרמורת שחשים בתאי הגזים, ומול הר האפר במיידנק. חשוב להרגיש את הקור המקפיא, לראות את הנעליים, המזוודות והמשקפיים, שייחרתו בזיכרון לכל החיים.
חשוב לחזור לאדמת פולין הטמאה, ולראות שאושוויץ לא נמצאת על פלנטה אחרת, אלא היא במרחק של 4 שעות טיסה.
טקס יום השואה האלטרנטיבי, שיזמה שהרה בלאו, מסמל את הרצון של צעירים לצקת תוכן אישי ורלוונטי ליום השואה, שיהיה מעבר לטקסים הממלכתיים, ולצפיה בסרטים מתוך הפלייליסט של ימי הזיכרון, שנע בין גרסא נוספת ליומנה של אנה פרנק, לרשימת שינדלר.
אבל אם יום השואה נותר טקס, גם אם אלטרנטיבי, אולי אנחנו קצת מחמיצים אותו. לצד כל היוזמות האישיות צריך להוסיף לדעתי גם לימוד תיאולוגי, של השואה, שהוא חשוב אפילו כשיושבים לבטח על אדמת ארץ ישראל.
אחת ההתמודדויות המעניינות עם הסוגיא נמצאת אצל הרב יהודה אשכנזי, מגדולי הוגי הדעות שקמו בקרב יהדות צרפת במאה העשרים. במאמרו "ויהי באחרית הימים", שמופיע בספר מספד למשיח, הרב אשכנזי מעמיק בשאלות שמתעוררות בעקבות השואה, ובהבנת הטעות הטרגית של חלקם הגדול של מנהיגי הגולה, שלא היו קשובים לפעמי ההיסטוריה, והתמהמהו, בדומה לחטאו של יעקב שאומר "עם לבן גרתי ואחר עד עתה" (בראשית, לב, ה
האיחור של יעקב מלשוב לארץ, והישארותו 6 שנים נוספות בגולה, הם הפיתוי להיאחז בגולה גם כשתפקידה תם. הלימוד של הרב אשכנזי, רלוונטי גם אלינו, בעיקר באמירה המיוחסת לו, לפיה: "לפני 60 שנה 6 מיליון מבני העם היהודי מתו ממנת יתר של תקווה", צריך גם היום להיזהר מאותה אופטימיות יתר יהודית, שממשיכה לייצר יוזמות שלום חסרות כיסוי, ושאננות מדינית מדאיגה.
נא להמתין לטעינת התגובות
