גוף עייף עם תודעה מקובעת
לצילומי החיילים המחפשים בחולות רפיח אחר שרידי חבריהם יש עבורי תזכורת אישית אך גם משמעות ציבורית. 60 שנה, אירוע אחד
קבוצת חיילים עם קסדות, אפודים ובנעליים גבוהות, רוכנים על ארבע בחולות רפיח ומסננים תלוליות חול כדי למצוא חלקי גופות של חבריהם, שהתפוצצו כמה שעות קודם בשטח. מסביבם עומדים חיילים אחרים בנשק דרוך, כדי להגן עליהם במקרה שתיפתח לפתע אש.
בכאב גדול אני אומרת שהצילום הזה מסמן בשבילי את מי שאנחנו היום. חבורת מבוגרים טיפשים ובלתי אחראים, ששולחים את הילדים שלנו למות. מוות אכזר שאנחנו עוטפים אותו באידיאולוגיות קלישאיות, שחוזרות על עצמן שישים שנים.
"אין ברירה"
הצילום הזה שולח אותי לשני צמתים משמעותיים בחיי. פעם אחת כשאחי, קובי מוסקונה, בחור צעיר וחסון בן 15, מדריך במכבי צעיר, הכשיר שטח אדמה לקראת מחנה חנוכה של החניכים שלו במודיעין. בעודו מנקה את חלקת האדמה דרך על חלקי רקטה שהשאירה, ברוב רשלנות פושעת, יחידה צה"לית שהתאמנה שם יום קודם. הוא התפוצץ ונהרג במקום.
ותמונה שנייה, משמעותית לא פחות, שבה אני מפצירה בבני, ביום גיוסו לצה"ל, במכתב גלוי מעל דפי העיתון, שאף חלקת אדמה לא שווה טיפת דם שלו. שהאויב הוא מושג פוליטי ולא ישות מהותית.
הרגלנו את עצמנו ללוויות של ילדים בני עשרים, כשאנחנו ממלמלים את המנטרה השחוקה "אין ברירה".
שכנענו את עצמנו שזאת המציאות. מתעלמים מהעובדה שאסד ממשיך לשלוח לנו איתותים שהוא רוצה לשבת לדבר.
שוכחים שנחום גולדמן, שהיה נשיא ההסתדרות הציונית, רצה ב-1970 לנסוע לפגישה עם נאצר כדי להתחיל במגעים לשלום. כבר אז, כשגולדה אסרה עליו לנסוע, התחיל חלק מהציבור הישראלי להבין את גודל האבסורד. מה שגרם לקבוצת שמיניסטים לכתוב לגולדה מכתב, שבו אמרו "קשה לנו ללכת לצבא כשהמדינה לא עושה את כל המאמצים לעשות שלום".
השלום הכרחי. כי המלחמה המתמשכת ותמונות כמו אלה של הילדים שמחפשים את אברי חבריהם, הופכים אותנו לחברה שלא אכפת לה מספיק מהילדים שלה; לא אכפת לה כמעט מהזקנים שלה; מהעניים שחיים בתוכה. ליבנו הפך גס. אנחנו בני שישים עם גוף עייף וחסר חן ותודעה מקובעת, שלא מצליחה להסתכל במבט טרי על המציאות ולקחת החלטות רלוונטיות: להתחיל לדבר עם כל מי שרוצה לדבר, ולהגיע להסדר.
נא להמתין לטעינת התגובות
