הסתר פנים וגוף
"אנחנו מגדלים את הבנות עם מסרים מבלבלים: הן חיות בעולם הסוגד ליופי, להחצנה ולאידאל שלמות הגוף ואמורות גם להיות צנועות. אנחנו אומרים: תהיי יפה ומטופחת, אבל לא יותר מדי; השמיעיני את קולך, אבל לא חזק מידי; צחקי ושמחי – אבל לא בוטה מידי". יעל טרנר גרוסמן, על הקשר (הלא קיים) בין בנות דתיות וגופן
זה מתחיל עוד בגן הילדים: "שבי ברגלים סגורות" אומרת הגננת. "זה לא צנוע" – מעירה אם לילדתה בת השלוש. ילדה שעדיין אין לה מושג מהם הבדלים מגדריים. בבית הספר היסודי זה ממשיך: "התעמלות זה לא באמת חשוב, העיקר שתהיי דתייה". מסרים חוזרים ונשנים של צנוע ולא צנוע, כשהבנות בקושי יודעות קריאה וחשבון.
בגיל ההתבגרות המסרים מתחזקים. הכל מוסתר ונחבא תחת בגדים והתנהגויות של הסתרה. בנות שרקדו או התעמלו מפסיקות. אין זמן, והלימודים קשים, אבל זו בעיקר התודעה השגויה שמשתלטת: "התעמלות זה עיסוק של תרבות המערב, זה לא ערכי". ואפילו: "זה כבר לא צנוע בשבילי. אני ילדה גדולה."
ואחר כך הילדות הופכות לנערות, מתחתנות, יולדות, עובדות ולומדות, ועד שלא כואב – הן שוכחות לגמרי שהן לא רק ראש ונשמה, ואמא ועובדת מסורה, אי שם יש גם גוף שמבקש, אם אפשר, טיפ טיפה תשומת לב. וחיבור. חיבור למודעות, לנשמה, לחשיבה.
אנחנו מגדלים את הבנות עם מסרים חברתיים, תרבותיים ודתיים מבלבלים. הן חיות בעולם הסוגד ליופי, להחצנה ולאידאל שלמות הגוף ואמורות גם להיות צנועות. אנחנו אומרים: תהיי יפה ומטופחת, אבל לא יותר מדי; השמיעיני את קולך, אבל לא חזק מידי; צחקי ושמחי – אבל לא בוטה מידי.
אנחנו מצפות מבנותינו להיות דעתניות, למדניות, בקיאות בהלכה, מלאות אמונה, יש לנו עורכות דין וטוענות רבניות, ורופאות ומורות ואינטלקטואליות, שהן גם נשים מאמינות ויודעות ולומדות הלכה, אבל מה עם הנשמה והגוף שלהן?
מרים והנשים יצאו בתופים ובמחולות
אחרי שנים של אזהרות ואיומים, חשש מחטא והחטאה, גדלו בתוכנו נשים עם דימוי גוף נמוך ושפת גוף מצומצמת ומאלו קצרה הדרך לביטחון עצמי ירוד ולרגשות שליליים.
לנשים היהודיות של פעם היה גוף, והן הביאו אותו איתן. מרים וחברותיה יצאו בתופים ובמחולות אחרי קריעת ים סוף, היום אולי היו עוצרים אותן בצד: "שש... קול באשה, ותפסיקו מיד עם הריקודים האלה".
מה גרם לנו לראות בתנועה, במחול, בהתנהלות הבריאה של הגוף, משהו זול, מבייש ולא צנוע?
מדוע איננו מעניקים לנערות את הכלים לביטחון העצמי? מדוע איננו מחנכים אותן הלכה למעשה, לקבלה ושמחה בקיומן הגשמי, במסגרת הצניעות והדת?
הרי בסופו של דבר מדובר על בריאות, על
ההשקפה כי הפעילות האינטלקטואלית יכולה להתקיים בנפרד מהגוף, מושרשת עמוק בתרבותנו. תפקודי הגוף והרגש נתפסים כנחותים. אבל ההיפך הוא הנכון. הגוף נוטל חלק פעיל בכל התהליכים החשיבתיים והרגשיים – מרגע לידתנו ועד לזקנה.
רק מהתייחסות עמוקה ושוות ערך ניתן לבנות איזון בין החלקים המרכיבים את קיומינו: גוף, נפש, ותודעה. את הבנות יש לחנך לפסוע בעולם זקופות ובטוחות, כי בצלם אלוקים נבראנו.
אדר' יעל טרנר-גרוסמן, בת ואמא בציונות הדתית, מנהלת סטודיו 6, מפתחת ומיישמת תכניות 'גוף-נפש-חשיבה' בחינוך הדתי.
מתוך דברים שיאמרו בשבת העיון של נאמני תורה ועבודה בנושא "חינוכו של האדם השלם".
נא להמתין לטעינת התגובות
