ההתחייבות שלא היתה
למרות שבגין לא הבטיח לסאדאת מראש לסגת מכל סיני, הושג השלום. עמוס גלבוע על 29 שנים לשלום עם מצרים
המיתוס הישראלי גורס שסאדאת לא היה בא לירושלים, ולא היה מניע את כל תהליך המשא ומתן, לולא היתה בכיסו התחייבות ישראלית מוקדמת לסגת מכל סיני. ההתחייבות, על פי המיתוס, ניתנה במפגש החשאי שהתקיים במרוקו ב-17 בספטמבר 1977 בין משה דיין, שר החוץ בממשלתו של בגין, לבין חסן אל-תוהאמי, סגן ראש ממשלת מצרים ואיש סודו ואמונו של סאדאת. מפעם לפעם נשמעו אצלנו קולות שהדבר אינו נכון, אך הם נבלעו מול עוצמת רעשי המיתוס.
בימים אלו יצא לאור "הקשר המרוקאי" ספרו של העיתונאי, הסופר והמזרחן שמואל שגב, המגולל את מסכת הקשרים החשאיים בין ישראל למרוקו, ובתוכם גם כל הקשור לפגישת דיין עם תוהאמי. לפגישה עצמה קדמו מגעים רבים, שהכוח המניע מאחוריהם היה ראש המוסד באותה תקופה, אלוף (מיל') יצחק חופי (חקה), שנפגש בעצמו לפני כן עם תוהאמי במרוקו. אם ישנה אישיות ישראלית הנחבאת מאחורי הקלעים, שיש לה יד ורגל ממשיים בהנעה האופרטיבית של הסכם השלום עם מצרים, הרי הוא חקה.
במפגש עצמו בין דיין לתוהאמי, כך אנחנו למדים מהספר, המתבסס על הפרוטוקול של השיחה, לא היתה שום התחייבות של דיין לנסיגה מכל סיני. תוהאמי מצדו העלה, בין היתר, את התביעה לנסיגה מלאה, כדרישה עקרונית הנוגעת לגאווה הלאומית של מצרים ולעתידו האישי של סאדאת. דיין מצדו הבהיר לתוהאמי שהוא אינו יכול להשיב לו האם בגין יסכים לדרישותיו או לא, וכי אינו מוסמך לדבר בשמו; הנושאים אמנם מורכבים וקשים, אך ניתן למצוא להם פתרון
במשא ומתן בין שתי המדינות.
התוצר של המפגש הזה היה אמור להיות מפגש חשאי בין בגין לסאדאת. לפיכך, שאל דיין את תוהאמי האם קבלת דרישותיו היא בבחינת תנאי של סאדאת למפגש שלו עם בגין, ותוהאמי השיב לו בשלילה ברורה. המפגש בין בגין לסאדאת נקבע איפוא ל-20 בנובמבר 1977. סאדאת , כיד הדרמה הטובה עליו, החליט להפתיע ולהיפגש עם בגין מול זרקורי העולם, גם כשבכיסו לא היה "פיקדון" של מחויבות ישראלית לנסיגה מכל סיני.
כ-16 שנה לאחר מכן נתן ראש הממשלה יצחק רבין לאמריקנים פיקדון של התחייבות לנסיגה ישראלית מכל רמת-הגולן ואף מעבר לגבול הבינלאומי, והאמריקנים העבירו אותו לסורים. למרות זאת, מפגש עם אסד האב לא ההתקיים, והסכם עם סוריה לא נחתם. העמדה הסורית העקרונית והנוקשה נשארה: תנאי לכל שיח עם ישראל הוא נסיגה טוטאלית מהרמה.
מה הלקח ל-2008? ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אבל צריך להעדיף את השיטה והגישה של בגין ודיין: שיחות חשאיות מקדימות, הימנעות מהבטחות מוקדמות, ואחר כך משא ומתן תוך עמידה על האינטרסים הישראליים. האם זה יצליח? למרבה הצער זה לא תלוי רק בנו. צריך גם צד שני. ולא כל מנהיג ערבי הוא סאדאת.
ומבט קצרצר לעתיד: חרף הקור שמדיף השלום עם מצרים, חרף האכזבה שיש לכמה ישראלים ממנו, הרי שהמסגרת הכללית של ההסכם עמדה במשברים ומבחנים קשים, והיא מחזיקה מעמד. זהו הנכס החשוב ביותר לביטחון הלאומי שלנו, והשמירה עליו היא על כן אינטרס עליון.
נא להמתין לטעינת התגובות
