שניים לטנגו
בילי מוסקונה-לרמן עונה לבן כספית שטען כי נתניהו אשם באי- ניהולה של רעייתו
יש לי ביקורת קשה על שרה נתניהו. והמגע האחרון בינינו, כשהתבקשתי והלכתי לראיין אותה לפני כמה שנים, נגמר ב"אי-פרסום הראיון", כשהיא התעקשה להכתיב לי את הפתיחה שמונה את מעלותיה. מכאן שידי נקיות. אין לי שום מגע איתה ואני לא כותבת מטעמה. ויחד עם זה אני כותבת מטעם העניין עצמו.
הטענה שלי היא שטועה ומטעה מי שחושב שאדם בוגר פועל כנגזרת אגו של אדם אחר. למה? מהסיבה הפשוטה, שלטנגו שנקרא "יחסים" יש שני בני זוג שנמצאים בריקוד סימביוטי. לכל אחד מהם אחריות מלאה על החלק שלו בריקוד.
שרה וביבי בוחרים יחד את המלון, המסעדה, המשקאות, הצגות התיאטרון. הוא יודע על כל צעד שהיא בוחרת לעשות, היא שותפה לכל צעד שהוא עושה. שניהם שותפים לידיעה שלכל ילד חמישי בישראל אין מה לאכול, שהרפורמות המוצלחות שהוא כונן לא מאפשרות למאה אלף משפחות חד הוריות למלא את המקרר.
ויחד עם זה שניהם לא חושבים רגע אחד על הילדים הרעבים, על הנשים המותשות, על הגברים חסרי התקווה שחוזרים הביתה עם תלוש של שכר מינימום אחרי יום עבודה סיזיפי. הם לא רוצים לדעת מהפועלים האומללים של "פולגת" ולא מדוח העוני שמדבר על מיליון וחצי אנשים רעבים. הם רוצים לאכול רוסטביף ולשתות שמפניה. והם מזמינים את זה בדיעה צלולה ואוכלים בתיאבון רב. גם הוא וגם היא. שניהם פועלי מכוח אגו, אינטרס כוחני, וחתירה להאדרת שמם.
ואפשר לראות את זה בכל נאום לאומה. את השקר, את הרטוריקה הריקה, את המבט הקר בעיניים מבעד לסיסמאות. רק אגו. אגו ענק וכוחני שמתחפש לאכפתיות ריקה מתוכן. ואפשר לשאול את השאלה הפשוטה: אם
אף אחת לא מקנאה בהן ובתפקיד שמחכה להן, מספיק להסתכל אחורה ולזכור את בטי פורד שנפלה לאלכוהול, ג'קי קנדי לדיכאון, אופירה נבון שחלתה בסרטן, סוניה פרס שחתכה הצידה, ססליה שארזה ועפה. אבל למה לא ליפול למלכודת הכי צפויה. הנה, בואו נמצא את האשמה ונחליף אותה בחדשה (גם יותר רזה, גם יותר צעירה) ואז יוכל נתניהו הצנוע והאיכפתי להתחיל לרקוד את כל הריקוד מההתחלה.