אורות הרב קוק מול אש האויב
"כל המחקרים מראים שקיימת מובהקות סטטיסטית בין תרומה לחברה, אהבת הארץ והתורה כאחד. בוגריה של ישיבת מרכז הרב נמצאים בכל נדבכיה הרוחניים והמעשיים של האומה הישראלית". ד"ר גבי אביטל על הרב קוק וממשיכי דרכו בישיבת מרכז הרב
מי הוא האיש מאחורי הרוח הלאומית והיהודית אשר שאף לשלום עולמי? מדוע שנאו אותו החרדים, אז והיום, ליטאים וש"סניקים, ומדוע דווקא חילוניים שבים ומתקרבים אל הגותו? לירושלים של מטה הגיע בשנת תרס"ד (1904) ביום כ"ח באייר, לימים יהיה יום ירושלים, מיסדה של הישיבה הנקראת היום על שמו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הראי"ה כפי שמוטבע על אינספור ספריו כתביו ומאמריו.
אישיותו של הרב התגלתה ועלתה כמעט מכל שיג ושיח אשר יצאו מפיו. אורו המפכה מנשמה עצומה ויחידנית, האיר את מעשיו אשר היו שזורים בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר, בשירה ובהיגיון פנימי וכלה בידיעה ובסברה. כה מקפת היא מסכת חייו, אורגת ושוזרת נשמות שונות ופרצופים ודמויות משבטים וקהילות שונות. הרושם אשר נחתם בטבעת כהונתו הגדולה עשוהו לגדול שבענקים. אוצרותיו העצומים הועלו על הכתב, אף כי לא כלתה המלאכה.
אחת היתה דרכו של הרב קוק: כל מעשיו באמונה נשגבה היו, לשם שמים ואהבת הארץ. על אף מגוון פעולותיו, הרצאה או שיעור, שיחה או מפגש יחיד, הן היו נעדרות שאיפה עצמית והנאת הגוף. כל מחשבותיו לזולתו היו, כל מטרתו טובת הכלל, כל מגמתו לגאולת ישראל הותוותה וכל הגיונותיו ומחשבותיו לשיפור העולם.
מעיון ולימוד כתביו, עולה מסכת מורכבת אך סדורה של דרך החיים הישראליים. מעת לעת עולים קולות המנסים לערער במשנה מרץ את יסודותיה של תפיסת העולם הרחבה של הרב קוק ובנו, הרב צבי יהודה. הללו מנסים להמעיט בקשר האדוק בין אהבת הארץ, התורה והעם. המציאות הפוכה בתכלית.
כל המחקרים מראים שקיימת מובהקות סטטיסטית בין תרומה לחברה, אהבת הארץ והתורה כאחד. בוגריה של ישיבת מרכז הרב נמצאים בכל נדבכיה הרוחניים והמעשיים של האומה הישראלית, במדע ובכלכלה, בחינוך ובתעשייה, במערכות הביטחון ובחקלאות. הצעירים שבהם טרם גיוסם לשרות צבאי או לאומי נמצאים בכל מד"א, בית אבות או מרכז קהילתי. רוח ההתנדבות עולה פלאים בקרבם של אלה אשר אינם שובעים נחת, וזה בלשון המעטה, ממכתיבי סדר היום הישראלי.
אמנם, אין תלמידיו ומוקירי דרכו אחידים בפירוש משנתו וביישומה המעשי. ברם, לכך בדיוק התכוון הרב במאמרו "אורות התחייה". שם הוא מדבר על "שלושה כוחות מתאבקים כעת במחננו". שלושת המחנות הגדולים, אנשי הקודש, אנשי הלאומיות ואנשי האנושיות. דרישתו של
אי אפשר לו לאדם מישראל להיות בחיי התורה בלבד. שהרי אפשר לחיות כך גם בגלות, לה התנגד הרב בכל תוקף. אי אפשר להיות 'לאומי' בלבד, כפי שרשם: "הלאומיות, שאין לה רגש יותר נעלה ממנה עצמה לשאוב ממנו חיים ואורה, יכולה בנקל להתהפך לאהבה עצמית במידה גסה וכעורה".
אכן ימים קשים לישראל בכלל ולמחזיקי התורה, הארץ והעמל בפרט. בימים בהם משתמטים אלה 'המתים באוהלה של תורה', נופלים על קידוש השם בקרב על הארץ וגם ממש בבית המדרש, נזכיר למקטרגים גם במעלה ההר אשר בקצהו הגאולה יבלטו גבעות ועמקים.
לעיתים, שביל הטיפוס מכוסה צמחיית עבות. מהמורות ומכשולים יצוצו מכל עבר. לעיתים, בפסגות העליונות, מלבד אוויר צלול, הסחרחורת היא האויב הנלווה אלינו כצל. גם בשעה שמתינו מוטלים וכשאנו מרכינים ראש לזכרם נצא נשכרים אם נבין את קריאתו של משורר הקטרוג והאמונה אורי צבי גרינברג: "מותר לבכות ולקרוע, אך הבכי והקרע לשווא – אם לא ייהפך זה הבכי לראם הברזל
בקרניו".
נא להמתין לטעינת התגובות
