חכמת הלב
איש - גם בקצוות הקיצוניים ביותר של השמרנות הדתית -אינו מטיל כיום ספק ביכלתן של הנשים ללמוד, וממילא גם בחובה ללמד את הבנות תורה. כמה מחכמי הדורות האחרונים, סבורים שתופעה זו של עליית מעמד הנשים והשכלתן היא חלק מהתקדמות כללית של העולם לקראת הגאולה. הרב יהודה ברנדס לפרשת פקודי
בעוד שלגבי הנכונות לתרום היתה הסכמה רחבה להעניק לנשים את ההכרה במעלתן ואת הזכויות והשבחים הראויים להן, לגבי חכמת הלב המצב הוא שונה. מפרשים ודרשנים בדורות שונים גילו התנגדות תקיפה לרעיון של חכמת הנשים. דוגמה קיצונית לעמדה כזאת בתקופת התנאים הוא רבי אליעזר בן הורקנוס, שהתמקד דווקא בחלקו השני של הפסוק "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו", והסיק "אין חכמה לאשה אלא בפלך".
הוא רבי אליעזר שאמר "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים" ואף אמר "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות". בעל מדרש אגדה לספר שמות (פל"ה כ"ה במהדורת בובר) הוסיף על דברי רבי אליעזר נדבך נוסף בצטטו את הדברים בזו הלשון: "וכל אשה חכמת לב. ללמדך שאין חכמה לאשה אלא בפלך, אבל בדבר אחר לא, חס וחלילה שיש בהם דעת". לשונו של בעל המדרש מבטאת מעין בהלה מן הרעיון שייחסו לנשים חכמה ודעת באופן כללי.
כנגד הגישה הזאת, נמצא בדברי חכמים, ראשונים ואחרונים, גישות אחרות, הנסמכות גם הן בין היתר על הביטוי "אשה חכמת לב", וסוברות שלא זו בלבד שיש חכמה ודעת בנשים כבגברים חכמי הלב בוני המשכן, אלא שגם יש בהן בינה יתירה על האנשים, כבדרשתו של רב חסדא על "ויבן את הצלע" - מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש.
דמויות נשים חכמות ונבונות רבות מצויות במקרא, ובהן האמהות, המיילדות במצרים, מרים ושאר נביאות, "האשה החכמה" מתקוע, האשה כסמל לחכמה בספר משלי, ובתאורה הכולל והמגוון בפרק החתימה של הספר - "אשת חיל". גם בדברי חז"ל וחכמי ישראל בכל הדורות ניתן למצוא שפע של מאמרים בשבח חכמתן של נשים.
בדורות האחרונים, נטתה הכף לצד הדעות החיוביות ביחס לחכמת הנשים, למעשה ולהלכה. למעשה - מכיון שהמציאות החברתית והתרבותית איפשרה לנשים לרכוש השכלה בכל תחומי החכמה והדעת, ולהוכיח שהמשפט "אין חכמה לאשה אלא בפלך" מתאר תופעה שהיתה - אולי - מצויה בעבר, כאשר לנשים לא ניתנו אפשרויות להתפתח ולרכוש השכלה ודעת. אולם אין לו שום משמעות ממשית לנשים בדורנו.
ולהלכה - מכיון ששינוי המעמד החברתי והתרבותי של הנשים גרר אחריו גם שינוי ההתייחסות ההלכה וההנהגה התורנית אל לימודי הנשים. איש - גם בקצוות הקיצוניים ביותר של השמרנות הדתית - אינו מטיל כיום ספק ביכלתן של הנשים ללמוד, וממילא גם בחובה ללמד את הבנות תורה. כמה מחכמי הדורות האחרונים, כגון אדמו"ר רמ"מ שניאורסון מחב"ד, סבורים שתופעה זו של עליית מעמד הנשים והשכלתן היא חלק מהתקדמות כללית של העולם לקראת הגאולה.
נושא שעודנו שנוי בויכוח, בין בעולם המחשבה הכללי ובין בעולמה של תורה, הוא האם יש אפיון מיוחד ל"חכמת נשים" והנשים קובעות דרך לעצמן בכל תחומי החיים ובכלל זה בלימוד והשכלה, או שמא יש מקום לשויון גמור בין גברים ונשים. מחלוקת זו קיימת בתוך המעגלים של המחשבה הפמיניסטית, והיא קיימת גם בעולם התורה. לדוגמה, יש אומרים שדפוסי העבודה של נשים מנהלות שונים מדפוסי העבודה של גברים, וכנגדם יש אומרים שגם אם המחקרים תומכים בהבחנה זו, הרי
יש אומרים שאין צורך להבדיל בין לימודי הבנים לאלו של הבנות, ויש סבורים שקיימים תחומי לימוד ודרכי לימוד אופייניים לגברים ואחרים האופיינים יותר לנשים, ו"בית מדרש לנשים" אמור להראות שונה מבית המדרש הגברי המסורתי, הן מבחינת תכני הלימוד והן מבחינת אופני הלמידה.
במובן מסוים, אפשר לומר שהמחלוקת בין שני המסלולים שתוארו לעיל, אלו המצמצמים את חכמת הנשים לטויה דווקא, ואלו המשווים אותה לחכמי הלב שבנו את המשכן, מטרימה את המחלוקת בת זמננו. מאמרים מן הסוג המגביל את חכמת הנשים לטויה בפלך, יכולים להתפרש כאמירות מטאפוריות המשקפות תפיסת עולם המבדילה מהותית בין חכמת נשים לזו של הגברים. תפיסה, שכאמור, קיימת עד היום גם בחוגים הפמיניסטיים המתקדמים ביותר.
אמנם, אפשר לומר שפרשנות זו היא אפולוגטיקה בעלמא, ויש לפרש את מאמרי החכמים הללו כפשוטם. אם כך הוא, ההוראה הברורה לדורנו היא שדעת רבי אליעזר ביחס לנשים נדחתה להלכה ולמעשה. אפשר, שדעתו נדחתה בענין זה בזמננו כדרך שנדחו הרבה מדעותיו עוד בימי התנאים והאמוראים, בשל היותו "שמותי". כשם שאין הלכה כבית שמאי במקום בית הלל, כך אין הלכה כרבי אליעזר בתפיסתו המצמצמת את חכמת הנשים.
לע"נ א"מ, אהובה בת בנימין, נלב"ד הכ"מ.
הרב ד"ר יהודה ברנדס עומד בראש בית המדרש, מכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה. בימים אלו ראה אור הכרך השני של ספרו "מדע תורתך", שיעורים שנלמדו בבית מורשה על מסכת כתובות, בהוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
