אליהו איך זה קרה
בלי קשר לסערת יחזקאל דרור, סיפורה של ועדת וינוגרד הוא סיפור עצוב על אנשים טובים שמצאו את עצמם בין הפטיש לסדן. המסקנה צריכה להיות אחת: ועדות חקירה למלחמה צריכות לחלוף מן העולם
לא ככה חשבו שיתקבל הדוח, שעליו עמלו שנה וחצי. לא בשביל זה עזבו את עיסוקיהם. הם חשבו שהציבור קצת יותר יסודי, שהוא יקרא את כל הדוח וימצא בו דברים חריפים ששום ועדה לא כתבה על ממשלה בישראל. הם חשבו שעשו עבודה טובה וראויה, המציגה את התמונה החשוכה שהדהימה גם אותם. לפתוח עיתון יום לאחר הגשת הדוח ולקרוא שמקורבי ראש הממשלה מדברים על זיכוי מוחלט ושהסקרים מעידים על זינוק בתמיכה בו? זה היה עבורם הלם של ממש.
אחר כך בא הריאיון של דרור. החברים, שלא ניצלו מחצית מתקציב הוועדה, ושבחודשים הראשונים לעבודתם אפילו לא עלה על דעתם שמגיע להם פיצוי כספי, מצאו עצמם פתאום מואשמים בהטיה פוליטית. הכעס על דרור היה גדול. תגובות זועמות רצו בתכתובת האינטרנט הפנימית שלהם.
זה סיפור עצוב על אנשים טובים שמצאו את עצמם בין הפטיש לסדן: מצד אחד ראש ממשלה ציני ושואף הישרדות; מצד שני, ציבור ילדותי וחסר אונים, הנאחז בטוטם הקרוי ועדת חקירה ומטיל עליו עול שאין כל סיכוי לעמוד בו. התוצאה היתה עגומה, והלקח צריך להיות אחד: זו הפעם האחרונה שבה ממונה או נדרשת ועדת חקירה, ממלכתית או אחרת, כדי "לחקור" את קורותיה של מלחמה ולהעניש את האשמים.
בימים שלפני הרכבת ממשלתו של אהוד אולמרט נפגש דרור עם ראש הסגל המיועד יורם טורבוביץ'. הוא הציג לו מסמך בשם "אסטרטגיה מדינית-ביטחונית זונקת למדינת ישראל". בין השאר כתב שם דברים בזכות מלחמה יזומה של ישראל במקרים דומים להתקפת החיזבאללה ב-12 ביולי.
לאחר המלחמה, ולפני שהתמנה לחבר בוועדת וינוגרד, שכתב דרור את המסמך. בגרסה החדשה אמר ש"היוזמה לפתוח במלחמת הצפון-הכוונה כמובן להסלמת התגובה לחטיפת החיילים למלחמה בהיקף מלא - היתה צעד ישראלי נכון".
חשובה עוד יותר לאולמרט ואנשיו מתמיכתו בהפיכת החטיפה למלחמה, היתה עמדה אחרת שהביע דרור במסמך-נגד מסקנות אישיות של ועדת חקירה. "שילוב של הפקת לקחים עם מציאת אשמים נוטה לקלקל את שניהם כאחד", פסק.
הוא לא היה היחיד בין חברי הוועדה שסבר שאסור
את השאר עשו המשפטנים. לא רק בדברים הידועים, כמו הקונץ-פטנט שלא צלח, שלפיו תוכל הוועדה להסיק מסקנות אישיות בלי התהליך המשתק של חקירת עדים על ידי מי שעלולים להיפגע מכך. הלך הרוח שהכתיב וינוגרד בדיונים היה משפטי: הוא הסביר לחברים, למשל, שההחלטות של הדרג המדיני צריכות להיבחן על פי מבחן הסבירות.
כך נולד הכשל הקשה בשאלת המבצע הקרקעי המסיים של המלחמה. הכרזה שלפיה אולמרט החליט על המבצע מטעמים לא ענייניים היתה כמעט כקריאה להגשת כתב אישום פלילי. כפי שאמר וינוגרד במסיבת העיתונאים אחרי הגשת הדוח, לא מצאה הוועדה הוכחה לכך. זהו ניסוח משפטי.
במובן הציבורי, כמובן, הדברים שונים. החלטתו של ראש הממשלה ביום שישי להוציא את המבצע לדרך היתה "סבירה": לא במובן של "נכונה" או "מוצדקת", אפילו לא במובן של "הגיונית לאור הנסיבות". הרי חברי הוועדה עצמם כתבו שמראש היה ברור שאין סיכוי שהמבצע ישיג דבר במסגרת הזמן שנקבעה לו.
במבחן ההיגיון אדם המקבל הכרעה על מבצע צבאי שברור מראש שאינו יכול להשיג דבר וקובע לו לוח זמנים המכריע עוד יותר שכך יהיה, כושל כשל שיש בו כדי להעיד על יכולתו להיות מנהיג. במבחן הסבירות, כפי שחברי הוועדה הבינו אותו מוינוגרד, עשה אולמרט מעשה "סביר". במשרד ראש הממשלה ובתקשורת זה כבר היה ניצחון.
בתהליך החקירה של הוועדה ניכרו אותם כשלים שבהם האשימה את ראש הממשלה בדוח החלקי שלה. מדי בוקר היה מזכיר הוועדה אומר לחברים מי יעיד בפניה היום. לא היתה להם עבודת מטה שהכינה אותם לתהליך התחקור, לא היתה אפילו הסכמה מי חוקר מה. כל אחד שאל שאלות, כמו שעשו שרים בממשלה במהלך המלחמה.
כך נולדה, למשל, עדותה המוזרה של שרת החוץ. בעמוד 55 מ-59 עמודי עדותה של ציפי לבני כבר מודה לה וינוגרד על דבריה. "רצית להוסיף משהו? ", הוא מתעניין באדיבות. "חשבתי שמעניין אתכם גם התהליך המדיני", אומרת לבני. "ההחלטות הצרפתיות?אמריקניות, היומיים האחרונים".
" את יכולה להגיד מה שאת רוצה על היומיים האחרונים", אומרת גביזון.
לבני, תלמידה מסודרת, מציעה עוד. "אם אתם רוצים חומרים על שיחות טלפון, פגישות עם מזכירת המדינה".
" אנחנו קיבלנו את כל זה ממשרד ראש הממשלה", אומרת גביזון.
"לא יכולתם לקבל את זה ממשרד ראש הממשלה", מתעקשת לבני, שיודעת שרק היא ומשרדה היו שותפים לשיחות האלה.
"אנחנו נשווה את השיחות", מציל דרור את המצב. ובכך תמה העדות של אחת השחקנים הראשיים בפרשת המבצע הקרקעי. כשלים דומים יש בחקירתם של אולמרט, שאול מופז ואחרים בעניין, כמו גם בבסיס העובדתי הסופי שמציגה הוועדה.
האם מישהו, במילים ששמעתי השבוע מיותר מגורם בכיר אחד, "הגיע" אל חברי הוועדה? האם במהלך החודשים האלה, שבהם עבד כל אחד לבד-כל מי שסיים לכתוב חלק כלשהו בדוח הפיץ אותו באינטרנט בין החברים, כל אחד העיר את הערותיו, ווינוגרד הוא שקבע את הנוסח הסופי-דיבר מישהו בעל עניין עם חבר כלשהו והשפיע עליו? עד שמישהו מהם לא יודה בכך, אי אפשר יהיה להוכיח.
יותר מחבר ועדה אחד השמיע במהלך הזמן חרטה על שנכנס לעניין הזה. חלקם חשו שהם נתונים במצב חסר מוצא, בעיקר לאחר הדיון בבג"ץ, שהוריד מאוד את רמת המוטיבציה שלהם. ועדיין הם לא חזו את מה שקרה עם פרסום הדוח הסופי. עד הרגע האחרון נותרו תמימים באמונתם, חסרי אונים מול המשחק הציני של ראש הממשלה וציפיות השווא של הציבור והתקשורת.
המסקנה, כאמור, צריכה להיות אחת: מחאה צריכה לשאוף לקיום אחריות, וועדות חקירה צריכות לחלוף מן העולם. נדמה לי שאחרי כל מה שעברו, לא מעטים מחברי ועדת וינוגרד היו חותמים על המסקנה הזו בעצמם.
ובעניין של תיקון טעויות: במאמר בחלק אחר של העיתון ציטטתי השבוע מתוך דוח הוועדה, כאילו ראש אג"ת (אגף התכנון) דהיום אלוף עידו נחושתן הוא שאמר ש"החברה הישראלית לא היתה מוכנה לקבל כניסה ללבנון ב-12 ביולי". עיון נוסף מעלה שמי שאמר את הדברים היה הרמטכ"ל חלוץ, בתשובה לשאלה של נחושתן. הטיעון שלי, שלפיו הצבא חרד מתגובת החברה הרבה מעבר למציאות, עדיין תקף (ואולי עוד יותר, אם הדובר היה הרמטכ"ל), אבל דיוקם של דברים הוא שנחושתן לא אמר זאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
