ירו לעצמם ברגל
עפר שלח סבור שוועדת וינוגרד הציגה עובדות ידועות ולא ענתה על השאלות החשובות
פרופיל אהוד אולמרט
ואז הגישו לנו שתי חוברות עבות, ובהן הדוח עצמו. כבר בעיון ראשוני עלה ממנו רושם, שהלך והתחזק עם כל חזרה וחיפוש ועלעול בטקסט: אכן מדובר פה בכשלון. בקונספציה שקרסה. באנשים שמתוך כוונות טובות ומנגד חוסר הבנה של המצב, ירו לעצמם ברגל בתותח. כל מה שנאמר על אולמרט, פרץ וחלוץ בדוח הביניים, נכון החל מאתמול לחמשת חבריה של ועדת וינוגרד.
כל כשליה של הוועדה קמו עליה. היא קמה בחטא, וחבריה לא הבינו למה הם נכנסים: הם חשבו שיבררו את האמת ויפיקו לקחים, שני דברים שאינם רלבנטיים כלל שנה וחצי אחרי שהחלו לפעול. אם זה מה שרצו, היו צריכים להוציא דוח זמן קצר אחרי שסיימו לשמוע עדויות, לפני שנה. כשהבינו את המצב, ניסו להיחלץ ממנו בדרכים עקלקלות, כמו התיזה שהם יכולים לכפות אחריות על האשמים בלי לעבור את הדרך המפרכת של מכתבי אזהרה ודיון משפטי. הם אלתרו, הסתבכו, ובסופו של דבר, המגירה מחכה לדוח שלהם.
מאתיים וחמישים עמודיו הראשונים של הדוח אינם אלא הצגה של עובדות, רובן ידועות. אין בצידן שיפוט או מסקנה, אלא רק סיפור-חלקי, רובו לא מעניין, כמעט כולו ידוע מספרים ותחקירים. אחר כך מגיעות המסקנות: כלליות, בנויות מצד אחד וצד שני, נקראות כמו עבודה סמינריונית: משמעת היא כורח חיים של צבא; צה"ל צריך שתהיה לו תוכנית אופרטיבית לכל איום. אין כאן דבר שפוליטיקאי או גנרל אינו יכול לומר, שנה וחצי אחרי המלחמה, שלא תיקן אותו כבר או שעוד מעט הוא משלים את תיקונו.
פער בין העובדות למסקנות
בשאלות מכריעות יש חורים גדולים בין הבסיס העובדתי שמניחים חברי הוועדה למסקנות שלהם. קחו את המבצע המסיים, מוקד תשומת הלב. בעמ' 202 בכרך המודפס מופיעה השתלשלות הדברים: לא ברור ממנה מתי ואיך הוחלט שאורך המבצע יהיה שישים שעות בלבד (שיחת הטלפון בשעה ארבע וחצי, בה ניהלו אולמרט וחלוץ מו"מ על מסגרת הזמן, נעדרת לגמרי מהדוח).
לא ברור למה ועל סמך מה חלוץ נותן הוראה למבצע של 96 שעות. לא ברור איך בשעה עשר בערב, אחרי שהכוחות כבר יצאו, עוד מתווכחים ראש הממשלה ושר הביטחון על הנקודה הזו, ולמה המבצע נמשך למרות שכבר בשמונה, עוד לפני שיצאו הכוחות, היתה בידי ישראל לפי עדות מנכ"ל משרד החוץ נוסחה רצויה להחלטה 1701.
אלה נקודות מכריעות, כי הן אמורות להסביר את הסתירה המובהקת בדברי הוועדה
איך? כי ועדת וינוגרד, מרגע שתרגילי ההימלטות שלה נכשלו, היתה צריכה או להתפטר או להניח על השולחן את כל מה שהיא חושבת על ראש הממשלה, ולעמוד בזעם הציבורי ואפילו במבחן בג"ץ. אלא שהיא ניסתה לאחוז במקל מכל קצותיו, ובסופו של יום לא ייצא ממנה דבר: לא סיפור סדור וסופי, לא מסקנות שישנו דברים, אפילו לא עילה אמיתית למחאה או מהלך פוליטי.
נא להמתין לטעינת התגובות
