אש על כוחותינו
לקראת פרסום דוח וינוגרד השבוע, מציג nrg פרק מספרו של הפרשן הצבאי של מעריב עמיר רפפורט: כיצד ישראל הכשילה את עצמה מול ארגון גרילה קטן?
במעון הרשמי של ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים התכנסו היועצים הקרובים של אולמרט וכן שר הביטחון, מזכירו הצבאי איתן דנגוט וראש האגף המדיני-ביטחוני עמוס גלעד. "תשיגו לי את ג'ורג' בוש", ביקש אולמרט שוב ושוב מאנשיו. אבל בארצות-הברית היתה שעת לילה מאוחרת, והנשיא האמריקני שהיה בחופשה בטקסס לא היה זמין.הבית התרוקן מאורחיו. ראש הממשלה שוטט הלוך ושוב לאורכו ולרוחבו של חדר העבודה, בודד ומיוסר. סמוך לשעה ארבע אחר הצהריים נפלה הכרעתו.
אלופי המטה הכללי היו בעיצומה של הערכת מצב כאשר עזב חלוץ לכמה רגעים כדי לשוחח בטלפון עם אולמרט. התחושה סביב השולחן היתה שאם המבצע לא אושר עד כה, הוא כבר לא ייצא אל הפועל. אבל הרמטכ"ל הפתיע. "רבותיי, 'שינוי כיוון 11' יוצא לדרך", הכריז כאשר שב אל חדר הישיבות. "נא לנסוע קדימה. הפקודות מוכנות. כל אחד יודע את תפקידו". האלופים קמו מיד והלכו איש-איש לדרכו. תמונתו של אודי אדם על מסך הוידאו התפוגגה.
היציאה למהלך הקרקעי הנרחב באותו לילה שבו התגבש נוסח מוסכם להצעת החלטה על הפסקת אש, נראית בדיעבד כטעות קשה. ראש הממשלה והרמטכ"ל שהפגינו במהלך המלחמה הססנות בכל הנוגע להפעלת כוחות היבשה, החליטו לפעול דווקא כאשר היה מקום לאיפוק. ישראל לא עמדה ברף הציפיות הגבוה שהציב אולמרט ב-12 ביולי, ומכאן נבע כנראה הדחף שלו לצאת למהלך שישנה את התמונה ושהוא עצמו התנגד לו לכל אורך הדרך.
ההתלבטות של ראש הממשלה החלה ביום רביעי, אחרי שהשרים אישרו באופן עקרוני את מבצע "שינוי כיוון 11" בניגוד לנטיית לבם. מותם של חמישה עשר חיילי מילואים ביממה אחת היה המחשה כואבת למחיר שעלול לגבות המהלך הקרקעי. בדיונים שנערכו לקראיתו דובר על אפשרות של מאות הרוגים.
אותה שעה התנהלו במטה האו"ם בניו-יורק דיונים קדחתניים. המשא ומתן לקראת הפסקת האש הגיע לישורת האחרונה שלו. ארצות-הברית ייצגה היטב את עמדות ישראל בעוד שצרפת שבה למלא את תפקידה המסורתי כפרקליטה של העמדות הערביות. אבל האיבה לחיזבאללה היתה משותפת לשתיהן, כמו גם למדינות ערב המתונות, ומשום כך נראה ההסכם בהישג יד.
המרחק בין השדרה
ביום חמישי, 10 באוגוסט, נהרג על אדמת לבנון קצין המילואים רב-סרן נמרוד הלל מפגיעת טיל בטנק שלו ליד הכפר לבונה. באותו בוקר עלה פרץ לפיקוד הצפון עם הרמטכ"ל חלוץ. שר הביטחון הזדהה כעת לחלוטין עם דרישתם של אנשי הצבא "לשחרר את הקפיץ" ולאפשר להם לפעול. כאשר נכנס לחדרו של מפקד עוצבת האש אייל אייזנברג, גילה פרץ כי ראש הממשלה התקשר קודם לכן לכל אחד ממפקדי האוגדות שהיו אמורים להשתתף במבצע.
אולמרט הסביר לאייזנברג, לגיא צור ולגל הירש כי יש התקדמות במגעים המדיניים לקראת הפסקת אש, ושאל אותם אם יוכלו להחזיק את הכוחות ערוכים לפעולה עשרים וארבע שעות נוספות. האוגדונרים ביקשו ממנו שיאפשר להם לפעול , אבל אמרו שיוכלו לחכות "אם זה מה שצריך".
פרץ לא אהב את העובדה שראש הממשלה מדבר ישירות עם מפקדי האוגדות, אך הוא לא אמר על כך מילה לאולמרט כאשר שוחח עמו בטלפון מתוך ה"בור" של הפיקוד. "אי-אפשר להמשיך ככה. החבר'ה שוכבים בתוך השיחים", חזר פרץ באזני ראש הממשלה על הטיעון ששמע מאדם, ושאלוף הפיקוד השמיע בעצמו באוזני המזכיר הצבאי שמני. אולמרט ענה לפרץ תשובה שקשה להתווכח איתה: "מפקדי האוגדות אמרו לי שהם יכולים לחכות."
בשלוש אחר הצהריים נודע לפרץ כי אולמרט עומד להשתתף בדיון הערכת מצב, שאמור היה להתחיל כעבור שעה בקריה בתל-אביב. בו במקום החליט פרץ להאריך את שהותו ב"בור" של הפיקוד ולקחת חלק בדיון באמצעות שיחת ועידה בוידאו, לצד אדם ואנשיו. יועץ התקשורת של פרץ הסביר לו את היתרונות הגלומים בכך: "אולמרט יצטייר כמי שנמצא רק בתל-אביב. לעומת זאת, אנחנו נוכל להדגיש לציבור שאתה תמיד בצפון, קרוב להתרחשויות."
בדיון שמע אולמרט עמדה מאוחדת של פרץ ושל כל בכירי צה"ל, כי יש להתחיל את המבצע הקרקעי כמה שיותר מהר. אולמרט הבהיר שתהיה דחייה נוספת. הוא הרי שמע במו אוזניו ממפקדי האוגדות כי הם יוכלו לעמוד בכך.
ביום חמישי בערב היה הצוות הבינמשרדי לניהול המגעים המדיניים עסוק בשיחות תכופות עם אנשי מחלקת המדינה בוושינגטון. הם דנו בפירוט רב על כל סעיף בהחלטה המתגבשת. גם משלחת ישראל באו"ם, בראשותם של השגריר דני גילרמן וסגנו דני כרמון, היתה מעורבת במגעים. מנהיגים מכל העולם כבר החלו להתאסף בניו-יורק, לקראת ההצבעה על הפסקת האש.
שרת החוץ לבני התכוננה לארוז מזוודה כדי לנסוע לניו-יורק, זירת ההתרחשות המדינית, אבל אולמרט אסר על נסיעתה. הנימוק הרשמי היה שנוכחותה של שרת החוץ במטה האו"ם עלולה להגביר את הלחץ הבינלאומי על ישראל. במשרד החוץ העריכו כי הסיבה האמיתית שונה לגמרי: אולמרט לא רצה שלבני תיתפס בעיני הציבור כמי שמביאה את השלום בעוד שהוא, ראש הממשלה, הביא עלינו מלחמה. לכן השאיר אותה בארץ.
הטיוטה של הצעת ההחלטה שעמדה על הפרק ביום חמישי בערב היתה רחוקה מאוד מן ההישגים הגדולים שהבטיח אולמרט בנאום "עד כאן" שנשא בכנסת ב-17 ביולי. ישראל לא הצליחה לכפות את תנאיה, הוכחה לכך שלא ניצחה במלחמה. אבל הטיוטא נחשבה "לא רעה" בהתחשב בכך שהעורף כבר איבד את סבלנותו ושצה"ל הספיק לשחוק את עצמו בקרבות סרק הרחק מאתרי השיגור של הקטיושות ובמלחמות גנרלים.
ההישג הגדול ביותר לישראל בהצעת ההחלטה היה הסעיף הקובע כי צבא לבנון יתפרס בדרום המדינה כשהוא מגובה בכוח בינלאומי משמעותי הכפוף למסגרת יוניפי"ל (אם כי העובדה שישראל הפקידה את האחריות לביטחון גבולה הצפוני בידי כוח בינלאומי מנוגדת לעיקרון שלפיו צה"ל - ורק הוא - אחראי לביטחון אזרחי המדינה. כמו כן, כוח אפקטיבי הפרוס ליד הגבול כובל גם את ידי צה"ל ולא רק מצר את צעדי חיזבאללה) הכישלון הגדול בא לידי ביטוי בהעדרם של שני סעיפים מרכזיים, שבשבילם יצאה ישראל באופן מוצהר למלחמה: פירוק חיזבאללה מנשקו, או לפחות אמברגו נשק יעיל שימנע מהארגון להתחמש אחרי המלחמה - והחזרת החיילים החטופים, ולכל הפחות העברתם לאחריות ממשלת לבנון.
בשני הנושאים הקריטיים הללו הסתפקה ישראל בהצהרות המופיעות בפתיח להחלטה, שהן חסרות תוקף מעשי. סימן שאלה נוסף לגבי ההסכם המתגבש הציב המומחה לענייני לבנון ואיש מערכת הביטחון ד"ר ראובן ארליך, במסמך מטריד שהפיץ בקרב ראשי הדרג המדיני בחמישי באוגוסט. ארליך הזכיר להם כי ניסיון של עשרות שנים מלמד שכל הסכם שמושג בלבנון קורס במוקדם או במאוחר, מסיבות פנימיות או חיצוניות.
האופציה של פעולה קרקעית נרחבת בדרום לבנון שימשה את צוות המשא ומתן הישראלי כאיום המרחף באוויר בעת המגעים על נוסח הצעת ההחלטה. אולם ביום חמישי בערב נדמה היה שאין צורך לממש את האיום; התחושה היתה שהנוסח המתגבש יענה על הדרישות ועל הצרכים של ישראל. טיוטה שהועברה במכשיר הפקס לירושלים נחשבה כה משביעת רצון עד שעמוס גלעד התקשר לפרץ ואמר לו: "אם האמריקנים אומרים שהכל כל כך טוב, אני מתחיל לחשוד שמצפה לנו איזה הפתעה." כלומר: זה נראה טוב מדי מכדי להיות אמיתי.
בדיעבד התעוררה השאלה עד כמה מבצע "שינוי כיוון 11", שהחל בסופו של דבר ביום שישי בלילה, השפיע על הנוסח הסופי של החלטת מועצת הביטחון שאושרה במקביל לתנועת הכוחות. שגריר ארצות-הברית באו"ם ג'ון בולטון טען בתוקף כי המבצע הצבאי לא השפיע, משום שהוא החל רק אחרי שהנוסח הסופי של ההסכם כבר גובש והיה ברור שמועצת הביטחון תאמץ אותו ללא שינויים מהותיים.
"ישראל קיבלה את הטיוטה בשבת, שבוע לפני ההצבעה. השינויים היחידים שחלו במסמך במהלך אותו שבוע היו דווקא לטובת הלבנונים", אמר דיפלומט צרפתי בכיר, שהיה אף הוא בסוד המגעים, מגדיר כ"קשקוש" את הטענה כי המבצע השפיע על החלטת מועצת הביטחון. "ביום שישי, 11 באוגוסט, שרי חוץ רבים כבר היו בניו-יורק או בדרך לשם, לקראת ההחלטה של מועצת הביטחון. קשה להאמין שהם היו יוצאים לדרך מבלי שהיה להם ברור מראש שיש הסכם סגור לגמרי", אמר. למרות זאת, השתלשלות האירועים ביום שישי מעידה על חשש אמיתי בישראל מפני הסכם שלא יספק את דרישותיה.
כבר בשעת בוקר מוקדמת התקשר השגריר באו"ם דני גילרמן לראש צוות המשא ומתן יורם טורבוביץ', ודיווח לו כי המשלחת האמריקנית נוטה להתקפל מול דרישות חדשות שהציבה צרפת. טלפון ממנכ"ל משרד החוץ העיר את שרת החוץ בביתה שבתל-אביב. הבשורה שבפיו של המנכ"ל, אהרון אברמוביץ, היתה דומה. באותו בוקר התייצב פרץ בבית מפלגת העבודה בשכונת התקווה לפגישה עם פורום שרי מפלגתו.
שר הביטחון היה מעודד מהדברים ששמע מעמוס גלעד בלילה הקודם. בכיס מכנסיו היתה מקופלת טיוטת ההחלטה. הוא החל לתאר באוזני השרים את ההישגים הגדולים שגלומים בה. השר בן-אליעזר, שלאורך כל הדרך מתח ביקורת על אופן ניהול המלחמה, לא חסך גם הפעם את שבט לשונו. "אם זה נגמר ככה אתה מחוק פוליטית", הזהיר את פרץ.
בשעה ששרי מפלגת העבודה ישבו בתל-אביב, נערכה בירושלים ישיבה מכרעת של צוות טורבוביץ'. חברי הצוות ניהלו שיחות רצופות עם ראש המועצה לביטחון לאומי של ארצות-הברית סטיב האדלי, האיש הקרוב ביותר לנשיא בוש שאליו יכלו להגיע, ועם אנשי מחלקת המדינה האמריקנית והמשלחת הישראלית באו"ם. הנספח הצבאי של צה"ל בארצות-הברית, אלוף דן הראל, הגיע לניו-יורק כדי לסייע ברגע האמת. באוויר שוב עמד האיום של ישראל: אם לא חוזרים לטיוטה המקורית - יהיה מבצע קרקעי בדרום לבנון.
חבר הצוות עמוס גלעד התקשר לפרץ בשעה עשר בבוקר. "אתה זוכר מה אמרתי לך אתמול בלילה?" שאל, כשהוא רומז להפתעות שאותן צפה. "אז צדקתי", הוסיף, וסיפר לו בקצרה על המחלוקת בין צרפת לארצות הברית. בין שהסיבה לכך היתה שיחת הטלפון מגלעד ובין שהיו אלה הדברים שאמר בן-אליעזר, שר הביטחון התמלא לפתע רוח קרב. אנשים במפלגה שמעו אותו אומר כי "אולמרט יכול להיות מלך" אם יאשר את המבצע. גם עכשיו, כאשר עמדה על הפרק שאלה כה גורלית, פרץ התקשה לעשות הפרדה בין שיקולים תדמיתיים לבין שיקולים ענייניים.
שר הביטחון ביטל את תוכניתו המקורית לטוס בצהריים לפיקוד הצפון. במקום זאת הוא התקשר לראש הממשלה והזמין את עצמו לבוא אליו. "או שמוציאים את הכוחות או שנותנים להם להתקדם. אי-אפשר להתעכב עם ההחלטה הזאת יותר", אמר פרץ לאולמרט. הוא המליץ על האפשרות השניה. "אנחנו לא יודעים מה יקרה במועצת הביטחון", נימק. "כבר היינו במצב שבו היא ערכה דיון ולא קיבלה החלטה. מעבר לכך, צריך להבין שהקהילייה הבינלאומית מתרגמת את העמידה שלנו במקום ואת הדשדוש כחולשה. נוצרת תחושה שבכלל זורקים לנו חבל הצלה."
כשעה לאחר מכן, במהלך הפגישה שנערכה בבית ראש הממשלה לנגד עיניה הבוחנות של עליזה אולמרט, נראה ראש הממשלה בעיני כמה מהנוכחים כמי שאינו מצליח להכריע בדילמה הקשה שהיתה מונחת לפתחו. תוך כדי הפגישה ביקש אולמרט מלבני שתדבר עם קונדוליזה רייס ותבקש ממנה "שלא תוותר לצרפתים." לבני תפסה את רייס במטוס, בדרכה לניו-יורק לקראת הדיון המיוחד שעמד להתחיל במועצת הביטחון. השיחה בין השתיים נקטעה בגלל הנחיתה והתחדשה כמה דקות לאחר מכן. "יהיה בסדר", אמרה רייס ללבני.
מאותו רגע האחריות היתה מוטלת על כתפיו של אדם אחד בלבד. אחרי המלחמה תיאר אולמרט בפני חברי ועדת וינוגרד כיצד התבודד במשך שעתיים בחדרו והתייסר עד שהחליט לאשר את היציאה למבצע. "מול עיני אני רואה את פרצופי הילדים שאולי לא יחזרו, שאני מכיר אותם, את בני החברים שלי", סיפר. "אבל אמרתי לעצמי: מה יקרה אם אנחנו עוד שש, שבע, שמונה שעות, נצטרך לקבל החלטה במועצת הביטחון שמתנערת מכל הדברים שנאבקנו עליהם עד עכשיו? איך נעמוד בזה? איך מדינת ישראל תצדיק את זה? איך היא תחיה עם תחושת התבוסה?"
מעבר לכך לא התייחס אולמרט בעדותו לשיקולים האישיים שהנחו אותו בהחלטה, אם אכן היו כאלה. אבל קשה להאמין שלא חלפה בראשו המחשבה כיצד יסביר לציבור או לוועדת שתקום בעתיד מדוע לא אישר מהלך קרקעי מוחץ בניגוד לעמדתם המפורשת של שר הביטחון ושל הרמטכ"ל. אולמרט, פוליטיקאי ותיק ומשופשף, ידע לקרוא היטב את הלכי הרוח בציבור. הוא גם היה יכול לקרוא את תוצאות הסקר שערך מכון "דיאלוג" עבור העיתון "הארץ". הסקר הצביע על צניחה חדה בשיעורי התמיכה בו ובשר הביטחון.
רק 48 אחוז מהנשאלים אמרו שהם מרוצים מתפקודו של אולמרט, לעומת 75 אחוז שענו כך בסקר שנערך שבועיים קודם לכן. שיעור התמיכה בפרץ התרסק מ-65 אחוז ל-37 אחוז. 47 אחוז אמרו שהם מרוצים מתפקודו של חלוץ, שיעור תמיכה נמוך מאוד בשביל רמטכ"ל במלחמה. ולא פחות חשוב: רק 28 אחוז מן הציבור הביעו תמיכה בהפסקת אש מיידית נוכח ההישגים המוגבלים שהסתמנו בזירה המדינית. אבל נראה כי הנתון המדאיג ביותר מבחינתו של אולמרט היו שיעורי התמיכה שזכו להם בנימין נתניהו וציפי לבני: 57 אחוז ו-61 אחוז בהתאמה. ראש הממשלה, שראה איך יריביו הפוליטיים מבית ומחוץ עוקפים אותו בקלילות, עשוי היה לחשוב שמבצע צבאי מוחץ ישפר את מעמדו הציבורי.
בצמרת צה"ל היתה תמיכה גורפת ביציאה למבצע. אפשר להתפלא על כך, שהרי בישיבה שבה הסמיך הקבינט את אולמרט ופרץ להחליט על העיתוי הבהיר חלוץ כי נדרשים כמה שבועות כדי להשלים את המהלך. "אם אי-אפשר לקבל זמן, אין מה לצאת למהלך", הציב עובדה בפני השרים. והנה, ערב היציאה למבצע סיכמו הרמטכ"ל וראש הממשלה כי הוא יימשך שישים שעות בלבד, בטרם תיכנס הפסקת האש לתוקפה (למען הדיוק, חלוץ ביקש שבעים ושתיים שעות, אולמרט הציע ארבעים ושמונה והם התפשרו באמצע).
חלק מן השיקולים בעד תפיסת שטח רגע לפני שהפסקת האש נכנסת לתוקפה יכולים להיחשב לגיטימיים גם ממרחק הזמן. יש למשל יתרון בהשתלטות על קרקע כדי להעביר אותה מאוחר יותר לידי כוח רב לאומי בצורה מסודרת. מעבר לכך, גם במלחמות העבר פעל צה"ל כדי להשיג הישגים של הרגע האחרון. במלחמת יום הכיפורים התנהל קרב כושל, מיותר ועקוב מדם בתוך העיר סואץ, כאשר קווי הפסקת האש כבר היו ידועים.
במלחמת לבנון הראשונה המשיך צה"ל לזחול לכיוון כביש ביירות-דמשק גם אחרי שהפסקת האש כבר נכנסה לתוקפה. אבל קיים הבדל גדול בין המקרים. מה שעמד על הפרק בליל 11 באוגוסט 2006 לא היו תיקוני שטח מינוריים, אלא המהלך המשמעותי ביותר במלחמת לבנון השנייה, שעלול היה על פי חלק מן ההערכות לעלות בחייהם של מאות לוחמים.
האור הירוק שנתן הקבינט יומיים קודם לכן התייחס למהלך של תשעים ושש שעות לצורך השתלטות על השטח ועוד כמה שבועות לטיהור מעוזי חיזבאללה. אלא שהנסיבות השתנו ובמועצת הביטחון של האו"ם כבר עמדו לברך על המוגמר. למרות זאת לא מצא אולמרט לנכון לכנס את הקבינט או את מליאת הממשלה כדי לבחון מחדש את הצורך במבצע לאור ההחלטה הצפויה על ההפסקת אש. ספק אם השרים היו מאשרים מבצע של 60 שעות שהוא בבחינת מירוץ נגד השעון המדיני. תעיד על כך שיחת הטלפון בין אולמרט למופז ביום שישי בחמש אחר הצהריים. ראש הממשלה התקשר לשר התחבורה ועדכן אותו: "אישרתי פעולה רחבה".
מופז נדהם. "מה כבר אפשר להשיג עם ארבע אוגדות ב-60 שעות?" תהה והשיב בעצמו: "לא נשיג כלום, ואז מה תגיד למשפחות ההרוגים?"
"זאת שאלה לא קלה", אמר ראש הממשלה ונותר ללא תשובה.
שר התחבורה איחל "בהצלחה". הוא חשב שמדובר אולי בתרגיל של הפעלת לחץ, מתוך הנחה שהאמריקנים מאזינים לקווי טלפון לא מאובטחים של בכירים ישראליים. "שום הסבר אחר לא יכול להיות למה ששמעתי עכשיו", אמר לאורית, רעייתו. אבל אולמרט התכוון למה שאמר.
לפנות ערב התאספה בלשכת ראש הממשלה בירושלים חבורה של יועצים בכירים. היו שם, בין היתר, היועץ המדיני של ראש הממשלה, שלום תורג'מן, יועץ התקשורת אסי שריב וסמנכ"ל משרד החוץ להסברה, גדעון מאיר. הם המשיכו ברצף של שיחות עם גורמים בארצות-הברית בנוגע להחלטה שעמדה לעלות לאישור האו"ם. בשעה שמונה בערב התקשר היועץ לביטחון לאומי האדלי ובפיו בשורה: הצעת ההחלטה שתעלה לאישור מועצת הביטחון תהיה לשביעות רצונה המלאה של ישראל. סופית. בירושלים היו מרוצים. לשכת ראש הממשלה הוציאה לכתבים המדיניים הודעה בנוגע להתפתחות החשובה. וכך שודרו במהדורות ליל שבת בטלוויזיה מסרים סותרים: מצד אחד צה"ל יוצא למהלך קרקעי נרחב. מצד שני, יש הסכם להפסקת אש.
בשעה עשר בלילה פלט מכשיר הפקס בלשכת ראש הממשלה את הצעת ההחלטה כפי שסוכמה בין צרפת לארצות-הברית. אולמרט התקשר לפרץ שהיה בפיקוד הצפון. הוא הקריא אותה באוזניו. "המסמך מספק אותנו", קבע אולמרט. פרץ שאל מה נכתב בהחלטה לגבי החיילים החטופים. אולמרט השיב כי יש הצהרה לגבי הצורך לשחרר אותם, אך היא מופיעה רק במבוא להחלטה ולא בחלק האופרטיבי שלה. "בעניין הזה לא הצלחנו לשנות את המסמך", אמר ראש הממשלה והוסיף: "אני לא חושב שניתן להמשיך במלחמה בגלל ההחלטה הזו (הכוונה להחזרת החטופים) כי זה יכול לקחת עוד הרבה זמן."
הצידוק לפעולה קרקעית הנרחבת הלך ונעלם ככל שהתקדם הדיון במועצת הביטחון של האו"ם לקראת ההצבעה. בחצות הלילה שבין שישי לשבת ניהלה לבני שיחת טלפון מתוחה עם יורם טורבוביץ'. גם אסי שריב היה על הקו. "ראש הממשלה הבטיח לי שאם יהיה הסכם להפסקת אש, נוכל לעצור את פעולת צה"ל בתוך שמונה שעות", אמרה לבני. "אז זה הזמן לעצור. גמרנו." התשובה הפתיעה את שרת החוץ. טורבוביץ' עדכן אותה לראשונה שצה"ל קיבל 60 שעות לפעול. לבני מחתה. מאוחר יותר אמרה לאנשיה כי אין סיכוי שהיתה מצביעה בקבינט בעד פעולה בנסיבות שנוצרו.
שלוש שעות אחרי השיחה בין לבני לטורבוביץ', בשעה שלוש לפנות בוקר, כאשר כוחות צה"ל כבר היו בעומק שטח לבנון עם הפנים קדימה, אישרה מועצת הביטחון של האו"ם את הצעת ההחלטה המשותפת של ארצות-הברית וצרפת. עיקריה היו: הפסקה מוחלטת של כל פעולות האיבה; פריסה של 15 אלף חיילי צבא לבנון ומספר דומה של חיילי יוניפי"ל בדרום המדינה במקביל לנסיגה הדרגתית של כוחות צה"ל; כוח יוניפי"ל יורשה לפעול "ככול הדרוש" כדי לשמור על השקט והשטח שמדרום לליטאני יפורז מנשק.
היו גם שני סעיפים הצהרתיים ובלתי מחייבים במבוט להחלטה: קריאה לפירוק כל הארגונים החמושים בלבנון וקריאה לשחרור מיידי של החיילים החטופים. כבר אז היה ברור ששני הסעיפים האחרונים לא יקוימו, אבל ההחלטה על הפסקת אש, שקיבלה את המספר הסידורי 1701, הפכה לעובדה מוגמרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
