החמדה והמצפון
בפרשתנו קוראים לראשונה את עשרת הדיברות שמציפות את סוגיית המצפון. לאורך ההיסטוריה, היהדות דווקא הותקפה בטענה שאין לה "מצפון". מצדי שני, רבים טענו שמצפון הוא דווקא "המצאה יהודית". פרופ' שלום רוזנברג לפרשת יתרו
בעיה זאת היא טיפוסית, כי כמו בסוגיות עיוניות רבות, גם לסוגיית המצפון יש ממדים פוליטיים, וכבסוגיות אחרות היתה חייבת היהדות להילחם בשתי חזיתות ביקורתיות מנוגדות ואף סותרות. הביקורת האחת טענה שאין "מצפון" ביהדות הקלאסית, שזוהי חולשתה של היהדות. הביקורת השנייה טענה טענה הפוכה: המצפון הוא דווקא "המצאה יהודית", וזהו חטאה של היהדות.
על ההתקפה השנייה אעיר רק מילים מועטות. ראושנינג, המפקד הנאצי של דנציג, עזב אחר זמן את הנאציזם, רשם את השיחות שניהל עם הצורר הנאצי ימ"ש, ומסר לנו את אמרתו: "המצפון הוא המצאה יהודית". המצפון , שגרירם של הערכים מוסריים, עלול להפריע לבני הגזע העליון למלא את שליחותם ההיסטורית.
עמדה נאצית זו היתה רק החוד השטני של ביקורת רחבה וכוללנית יותר על המצפון, שנתפס כתופעה פתולוגית ומסוכנת. היהדות הביאה את קללת המצפון לעולם, הזינה וטיפחה אותו, והפכה אותו למפלצת מסוכנת. לתפיסה זאת גרורות עד עצם היום הזה במגזרים מכובדים של התרבות המערבית.
ההתקפה בחזית הראשונה תעסיק אותי בשורות הבאות. היא ללא ספק גלגול מאוחר, לפעמים מחולן, של עמדת הנצרות, שראתה ביהדות דת חוק המתכחשת לרוח, דת של "הברית הישנה" שאינה מכירה מוסריות של כוונה ולב, וכדברי עמנואל קאנט, דת של חוקיות ולא של מוסריות. ו"ד דיוויס, חוקר חשוב, טען שלא ניתן לדבר במקרא על מצפון, שהרי "המחשבה העברית היא תיאוצנטרית, לא אינטרוספקטיבית... לא ידיעת אדם עצמו ובכלל זה המצפון היא ראשית חוכמה, אלא יראת ה'".
מכאן חוסר הצורך לפי דיוויס להתרכז בתופעות פסיכולוגיות או במרכיבים הפנימיים של ההתנהגות האנושית. דבר זה נכון, לפי דיוויס, הן במקרא והן ביהדות הרבנית.
קדמו בטענה זאת B. D. Eerdmans, שבמאמר משנת 1905 שעדיין לא קהתה השפעתו טען שהמקרא אינו מכיר בחטאי הלב. מצוות הלב הבולטת ביותר, "לא תחמוד", לא הובנה נכון. אין היא מתייחסת לכוונות הלב, אלא למעשים.
חוקר זה יכול היה להתבסס על חז"ל ועל הרמב"ם, המסכם את דעתם (הלכות גזלה ואבדה, פרק א): "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו... והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר' לא תחמוד'". הדוגמה להלכה זאת מיידית. נניח שאחאב היה מצליח בלחציו לגרום לנבות היזרעאלי לוותר על נחלתו, תוך קבלת פיצוי כספי נאות. לפי חז"ל, הוא היה עובר על "לא תחמוד".
נפלא החכמים הוציאו ממצוות הלב מסקנה הלכתית חשובה. אבל הם השאירו את חטא הלב, על בסיס ה "לא תתאוה" שבנוסח עשרת הדברות שבספר דברים (ה, יז). וכך פסק הרמב"ם: "כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן... כיון שחשב בלבו... ונפתה לבו בדבר, עבר בלא תעשה שנאמר 'ולא תתאוו ה' ואין תאוה אלא בלב".
לאומר כל יום תמיד פעמים באהבה: "ואהבת את ה'... בכל לבבך... והיו הדברים האלה... על לבבך", נראית כתיבה על ה"לב" במקרא משימה טריוויאלית. אולם כבר לימד אותנו הרמב"ם שהתחכום האנושי הביא לידי כך שכמעט ואין אמת טריוויאלית שאיננה זקוקה להגנה.
הדברים על הלב שבתורה חוזרים בנביאים ומשולשים בכתובים. המשורר מבקש מהקב"ה לבחון את לבו: "חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע שמע פי" (תהילים קלט, כג). החכם מדגיש שהקב"ה יודע את הלב: "הלא תכן לבות הוא יבין" (משלי כד, יב), ומוסיף מצווה שהיא כולה בלב: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו
הנביאים הרבו להאשים אותנו בנתק שבין הלב לפה ולמעשים: "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבד וניול בורח קמניו תהייר אתם אתי מצות אנשים מלמדה" (ישעיהו כט, יג). כך גם נצטווינו בתורה (דברים י, טז): "ומלתם את ערלת לבבכם", ביטוי המהדהד בדברי ירמיהו (ד, ד): " והסרו ערלות לבבכם". פסוקים אלה חושפים משהו על הצפון מאחורי ההתקפה. בתורת האם הזקנה, היהדות, העניק הלב ממד נוסף למצוות המעשיות. הבת הסוררת טענה שהלב כולו שלה, וזאת כדי להצדיק שהלב בא במקום המעשה, ומילת הלב תפטור אותה ממילת הבשר.
מרכזיות הלב מגיע לשיאו ב"חובות הלבבות", ספרו של רבנו בחיי אבן מפקודה. ספר זה מוקדש כולו לא ל"חובות האיברים", המצוות הכרוכות במעשים, אלא למצוות המוטלות על הלב. עיון בהקדמה לספר, בתרגומו העברי של אחד מאבות המתרגמים ר' יהודה אבן-תיבון, מפגיש אותנו אולי בפעם הראשונה עם המונח "מצפון". אלא ששם יש למונח משמעות שונה במקצת מזו שאנו נותנים למונח זה היום: "חכמת התורה מתחלקת לשני חלקים: האחד מהם-לדעת חובות האברים, והיא החכמה הנראית, והשני-לדעת חובות הלבבות, והם המצפונים, והיא החכמה הצפונה".
לפי ר' בחיי הדוגמה הראשונה לחובות אלו היא "לא תחמוד": " שלא נחמוד ולא נקום ולא נטור... ומהם שלא נהרהר בעברות ולא נתאוו אותם ולא נסכים לעשותם, ומה שדומה לזה במה שהוא במצפון האדם". מצפון! בספר עובדיה (א, ו) קוראים אנו: "נבעו מצפניו", כלומר נחשפו "מצפוניו", מטמוניו של אדום. "מצפון" הוא האוצר הטמון. רבי יהודה אבן-תיבון משתמש בביטוי זה כדי לציין את עולמו הצפון של האדם. כך גם יכתוב הרמב"ן (במדבר טז, ה): " ומשה בחכמתו גילה מצפון לבו (של קורח) לכל העם". המצפון מצביע על מה שמתרחש בתוך עולמו הפרטי, ב"רשות היחיד" שלו, כביטויו הקולע של ישעיהו ליבוביץ ז"ל. זהו "עולם" שרק ההסתכלות העצמית האנושית יכולה לחדור אליו.
אלא שיש צופה נוסף: "ולא ישקיף עליו זולתי הבורא", כדכתיב "אני ה' חקר לב בחן כליות" (ירמיהו יז, י). ירמיהו קובל: "עקב ה' לב מבלי אנוש הוא מיידענו". התשובה לשאלה זאת היא: "אני ה' חוקר לב". הנביא מעלה את אחת השאלות המטרידות את המקרא. "מי ידע מנו", מי יודע מה "צפון" מאחורי התנהגותו של האדם? יושר ("ישרי לב", תהילים ז, יא) או עוקבה ; אמת , כנות ותמימות או שלוש המחלות המוסריות האנושות-שקר, רמאות וצביעות.
המקרא מתאר את רגשי האשמה וייסורי המצפון בצורות שונות. אחד הביטויים נפלא במיוחד: "ויך לב דוד את בעל אשר כרת את כנף אשר לשאול" (שמואל א כד, ה), או : "ויך לב דוד אתו אחרי כן ספר את העם" (שמואל ב כד, י). ביטוי זה - "הכאת הלב" - נותן משמעות למנהגנו להכות על חטא. במעשנו זה אנו יוצרים תמונת ראי של המציאות. כשאנו מתוודים, לא אנו מכים את הלב, אלא הלב מכה אותנו.
מצאנו במקרא גם את מוסר הכליות: "לילות יסרוני כליותי" (תהילים טז, ז). נדמה לי שלא נחטא בקפיצה על גבי מאות בשנים אם נקבל את דברי המלבי"ם בפירושו: "שנטע ה' בנפש האדם הרגשת המוסר עד שנפשו בעצמו תייסרהו מלכת בדרך הרע".
מבורך וחשוב הוא המצפון, ולמרות זאת אי אפשר לא להוסיף הערה עצובה, המהדהדת לדעתי במקרא. בלילה, בשקט הבדידות, שומע הצדיק את קול מצפונו: "לילות יסרוני כליותי". הרשע שומע משהו שונה (תהילים לו): " נאם פשע לרשע". הרשע שומע את נאום הפשע, ו"און יחשב על משכבו". אי אפשר לא להרגיש את עומק התסכול. רק לצדיקים יש כאבי מצפון.
נא להמתין לטעינת התגובות
