באמת תודה!
יונתן פיין לא מקבל את התנצלות הסגל הבכיר על כך ששבת על גבם של הסטודנטים
תודה לחברי הסגל הבכיר, שמיד שלפו את נשק יום הדין של שביתה ללא ניסיון רציני לחלופה פחות הרסנית; שלא סיפקו נימוקים להשבתת ההרצאות ולהמשך קיום המחקר, תוך דאגה לשכרם בעת השביתה; שבזמנו לא התייצבו לימין הסטודנטים במאבקם אך ידעו לדרוש את תמיכתם; שלא העלו על דל שפתם את מצוקת המקופחים האמיתיים בקמפוס, הסגל הזוטר והמורים מן החוץ; על מס השפתיים בהתנצלות הרפה בפני הסטודנטים בתום השביתה, בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי.
תודה לשרת החינוך; אשר לכל אורך השביתה נדם קולה, ולזמן הפציעות של "רגעי האמת" לא נשמעו מכיוונה התבטאויות או פעילויות משמעותיות בנושא (אולי עייפה מהשביתה הקודמת, אולי סמכה על עמיתיה באוצר או באקדמיה); על שלא הטילה את מלוא כובד משקלה. כאשר פרסומות רפורמת "אופק" שחוללה בתיכונים התנוססו על אוטובוסים ובטלוויזיה (עבור סכומי עתק), לא נראה כי היתה מוטרדת מהיעדר האופק לסטודנטים בישראל.
תודה לראש הממשלה, אשר לדבריו התמיד בשתיקתו בשם קידוש ה"גיבוי המלא" לשריו; על כינוס חירום דל וכושל, לאחר מועד הדד-ליין, ועוד התבטאות מהשפה ולחוץ בישיבת הממשלה ביום א', לא רגע אחד לפני תחילת הדיון האחרון(!); על שהבטיח במצע קדימה כי "המדינה תאפשר לכל סטודנט, ללא בדיקת מצבו הכלכלי או מצב הוריו, ללמוד לתואר אקדמי", אולם לא ניסה למנוע מצב בו לאף סטודנט לא יתאפשר ללמוד כלל.
באשר למי שמכונים "נערי האוצר", ראוי לציין כי הם אינם פטורים מטענות, אולם תפקידם כביורוקרטים הוא לבצע מדיניות ולא להתוותה, ועל כן את הטענות על "קמצנות ואכזריות" יש להפנות אל שני הנזכרים למעלה ואולי אל שר האוצר, אשר עד
אז תודה לכל יתר המעורבים והבלתי מעורבים בעליל במגעים, שנוהלו בעצלתיים וללא כל תחושת דחיפות. הורדתם את האקדמיה מהאולימפוס. סיפקתם מסר ברור ונוקב על ראייתכם את חשיבות ומצב האקדמיה בישראל, מסר שגם אלף קמפיינים וסיסמאות נמלצות לא ייפו. הרעיון חלחל במהירות, ועד לרגעים המכריעים סיקור המשבר וה"אסון הלאומי" שבדרך נראה זניח, מחויב המציאות ומובן מאליו.
בכל הנוגע לשביתות ולסכסוכי עבודה המשפיעים על הציבור, במחוזותינו נפוץ ריטואל: משחקי כוחות מתוקשרים, הכרזות לוחמניות ואיומים, מאמצי הידברות קדחתניים ממושכים, ולסוף נופל הפור באישון ליל, בתום ישיבה הירואית. הפעם האדישות העלימה אפילו את מראית העין הזו. אמנם עכשיו הזיכרון הציבורי אולי מכיל את אותן ישיבות מסביב לשעון, אולם עד כה התמונה היתה שונה. מרגע שהוכרז על ה-13 לינואר כמועד אחרון בהחלט, שנפרץ כמובן באין תוצאה, הורד הילוך בדיונים והם נערכו אחת לכמה ימים בלבד.
מה הלאה? כנראה שהעתיד צופן לציבור עוד נזקים ואי ודאות. השאלה היא רק מי ייפול בגורל אחרי הסטודנטים, שכן השביתות הפכו חזון ונפרץ והאצבע על ההדק הולכת ונעשית קלה.
רשויות מקומיות, משרדים ממשלתיים, חברת החשמל – נראה שכל מי שעדיין מהלך עלינו אימים ואנו נחוצים לשירותו עלול למחות ולנקוט מיד אמצעי דרסטי, כואב בעיקר לציבור בן הערובה, אשר יקבל את הבשורה בייאוש ובלא מחאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
