סוגרת שבוע
דנקנר, טומי ודרעי כבר נכנעו. והיום nrg יהדות גאה ושמח להכריז על מדור שבועי חדש, ברשותה של ציפי חוטובלי. סוגרים שבוע עם האישה הרהוטה ביותר במגזר
במדינה שבה מפלגת הקרטון קדימה היא מפלגת שלטון בעיקר בזכות אדלר ושות', יהיה לא נכון להמעיט בכוחם של פרסומאים להשפיע על העם, ובכל זאת, יש משהו נאיבי ולא מחובר, בקמפיין הכל כך אמריקאי הזה. פרסומאים יקרים, מה באמת חשבתם ששרה ויעקב שהילדים לא עושים אצלם שבת יראו את הפרסומת ויגידו לעצמם: "הי, תראו איזה יופי, הנה ארוחה משפחתית. אולי ננסה פעם להזמין את הילדים, במקום לשבת לבד ולראות יאיר לפיד"?
ולא שיש לי משהו נגד ארוחות שבת משפחתיות. להפך. אלא שהדרך לאיחוד משפחת ישראלי לארוחת שבת- עוברת דרך שיקום עמוק יותר של קשרי משפחה שהלכו לאיבוד במשך הרבה שנים של שעות עבודה מתמשכות מחוץ לבית, וילדים שמצאו עולם חלופי לעולם המשפחתי דרך מעגלי חברים, האינטרנט והטלוויזיה.
משפחות שמחזיקות בקשרים טובים בין בני המשפחה, לא ממש זקוקות לקמפיין הזה, ומשפחות שהילדים מתחמקים מכל הזדמנות לבקר בבית, לא ממש יקבלו דחף פנימי לארוחת ליל שבת עם ההורים. וכבר אמרו חכמים, מי שלא טרח לדבר עם אחיו או ההורים שלו בערב שבת (או סתם בימי החול) שלא יתפלא אם הוא אוכל לבד בשבת.
יש הרבה סיבות לשמוח על הבחירה בינון מגל למגיש 'מבט' החדש: בגלל שהוא משלנו, בגלל שהוא ימני, בגלל שהוא דתי, בגלל שהוא אחר בנוף החיים יביני והיעקב אלוני המלא ברשמיות קרה, ובעיקר בגלל שהוא בחור מאוד מוכשר וראוי.
אבל יש עוד סיבה- שלא מדברים עליה, בגלל שינון הוא
אם משהו מהאמת והצניעות הזו תצליח להביא לנו מגיש חדשות בסגנון אחר, שיכול להישאר גם ביקורתי כשהעיתונאים האחרים מתחילים לשמור על האתרוג התורן בגלל פרוץ תהליך שלום, הרי שמוטי שקלאר הצליח להטביע חותם בבחירה הזו על החדשות שנקבל מרוממה.
הרגע הדרמטי ביותר בפרשת בשלח הוא הרגע שלפני קריעת ים סוף. אותו רגע של מבוי סתום כשמצרים מאחור והים מלפנים, שמתואר בפסוק- "נבוכים הם בארץ כי סגר עליהם המדבר".
למרות המצב, פרשנים ויועצים אף פעם לא חסרו לנו, והגמרא בירושלמי מספרת לנו על 4 פתרונות שעלו על חוף ים סוף: "תניא ארבע כתות נעשו לאבותינו על הים: אחת אומרת ניפול לים, אחת אומרת נחזור למצרים, אחת אומרת נעשה עימהם מלחמה, ואחת אומרת נצווח (נתפלל) כנגדן" (ירושלמי, תענית, ב,ה).
4 הפתרונות האלה מלווים אותנו מאז ועד היום, בכל מצב של מצוקה וחוסר אונים כשכל האלטרנטיבות נראות גרועות. תמיד יהיו מיואשים שיאמרו שהכל אבוד, תמיד יהיו כמה "פרגמטים" שיאמרו שהציונות נכשלה וכדאי לחזור לגלות, יהיו גם כאלה שיבחרו להילחם עד הרגע האחרון, ואלה שיחכו לנס ויעדיפו להתפלל.
מה שמעניין בהמשך הגמרא, הוא שמשה מסביר לכל אחת מהקבוצות שלא בידה הפתרון. לפעמים הים נקרע בדרך שאף אחד לא חשב עליה, כי היא נראית הכי לא הגיונית. פשוט להיכנס למים. גם היום נראה שצריך פתרון חמישי שיקרע לנו את הים, לפני הכניסה שאולי תבוא לעזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
