אם אני אינני אני אז מי אני בכלל
זה לא שקשה לנו רק עם הדתל"שים, הפמיניסטיות, בעלי הנטייה המינית האחרת, והשמאלנים. אנחנו לא יכולים לשאת גם את מי ששומע רוק פרוגרסיבי במקום שלמה ארצי. עדי זליכוב-רלוי על מגזר שלא יוצא מהקווים
או. זה הזמן להרים גבה משורטטת ולצקצק חרישית , "יפה, בהחלט חדשני". המגזר שלנו, כמו כל קבוצה הומוגנית דביקה מקפיד להחזיק במערכת נכון-לא נכון שלמה ובסמלי סטטוס בולטים משלו. מי שחורג במעט מהנורמה המוכתבת (ונזם באף כמו של כולן במדרשה זה לא נקרא באמת לחרוג, ידידתי החתרנית והנועזת) זוכה למבט צונן וביקורתי.
אנחנו כל כך משתדלים להידמות זה לזה, ומגיל צעיר כל כך להתמקם היטב בקטלוג המתאים עד שכשמגיע מישהו באמת שונה הוא מצליח לאיים על זהותנו השבלונית והבטוחה.
בתיבת הדואר נוחתת הזמנה לחתונה, טקס האוסקר של המגזר, מחייב כמעט כמו פסח בבית מלון או שמחת תורה בירושלים. הזדמנות פז להוציא את סמלי הסטטוס המגזריים מהארון. חולצה לבנה, או מדים המצוותים לנשק מקוצר, כי כמובן שלוחם עברי עשוי ללא חת לא יספיק להחליף בגדים לפני האירוע, בטן הריונית גאה מוצנעת-מובלטת היטב , וכתר הכתרים, הפסלון המוזהב – כיסוי הראש על גרסותיו השונות – שנאמר, מישן אקומפליש, הר הבית בידינו.
בחתונה, כולנו רוקדים באותה צורה – במעגלי הנשים- אותו נפנוף ידיים אקסטאטי המתלווה למבט חולמני-הזוי אל השמיים, אותה תנועת יד מוכנית מתוכשטת נזרקת בנונשלנטיות מעושה אל מרכז המעגל. ואצל הגברים – עדר של חולצות לבנות שועט אחוז אמוק אל הרחבה. הזהות הקולקטיבית מגדירה אותנו מקצה הקודקוד ועד לפתק בקלפי.
גם ה"מגניבים", מגניבים כולם בדיוק באותו אופן
ומי שמעט שונה? מישהו שבחר שלא להיכנע לתופת הקרוקס, מישהו שהמזרח מגעיל אותו, מישהו שחושב שלתפוס טרמפים זה שנור בורגני, מישהו שמעדיף רוק פרוגרסיבי על פני משפחת בנאי לדורותיה (ויש כבוד), מישהו שמודה בכך שקרבי זה מפחיד – מישהו כזה יתקשה להשתלב עד הסוף.
אנחנו דומים מידי. זה לא בהכרח תמיד רע, יש גם יתרונות ברורים לשבטיות החמימה המנחמת, אבל זה עלול בהחלט לסרס אותנו בתחומים מסוימים שדורשים קצת יותר מעוף ויצירתיות. אנחנו גרים באותם המקומות, לובשים את אותו פליז, מבלים באותו האופן ומשתמשים באותו ז'רגון.
גם אלו שהתייצבו בקטגוריית ה"מגניבים" של הקטלוג (סיגריה נצחית, חולצת הוואיי ואולי אפילו ראסטות) מגניבים כולם בדיוק באותו אופן, מה שמרוקן מעט מתוכן את הייחודיות לכאורה שבדבר. מקורות ההשראה שלנו הופכים
מצומצמים יותר. כולנו מאותו הכפר. הקודים ברורים. כל שוני וסטייה מתו התקן הקפדני מצריך הסתגלות מסוימת שקשה לנו, כקבוצה.
התופעה כמובן אופיינית לבני אדם באשר הם, אבל היא נחשפת בחריפות רבה יותר בחברה כמו שלנו, המונחית כללים ומגבלות חברתיות. יכול להיות שאנחנו בפתחו של שינוי – אנחנו כבר יודעים להתרעם בצדק רב נגד עוולות כלפי השונה, דורשים תו תקן חברתי, נלחמים בגזענות ומאפשרים סוף סוף לנשים להתקדם (ברכות למינוי האמיץ והראוי של קצינת הדת הראשונה בצה"ל).
ועדיין, עוד ארוכה הדרך עד שנצליח באמת לפתוח את הראש כלפי מי שטיפה חושב אחרת, נראה אחרת, מתפלל אחרת וחי אחרת. אני, בכל אופן, ממתינה לג'ימי צ'ו היהודי שלנו (ג'ימי ג'ו, אולי?) שיחזור מהעיר הגדולה עם קולקציה שווה בהחלט, ומן הסתם – קצת אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
