קיצור תולדות החפיף
מסקנות דוח ועדת החוץ והביטחון על המלחמה מתחלקות לשתיים: אלה שעליהן יכול הצבא לומר "את זה כבר תיקנו" ואלה שעליהן אפשר לומר "אם תיתנו לנו עוד כסף ואנשים, נתקן". אנשים רציניים ובעלי ניסיון חתמו כאן על מסמך לא רציני, שכמה מהם לא מסכימים עם חלקים נרחבים מתוכנו
הטיעון הזה משונה שבעתיים לנוכח דבריו של הנגבי השבוע, בישיבה שבה הוצג הדוח. הוא התגאה בכך שהפעילות בוועדה נעשית תמיד מתוך ראיית הביטחון ותוך התעלמות מהגבולות המוכרים בין קואליציה לאופוזיציה. אם חברי הוועדה נעדרי פניות, כדבריו, למה בדיוק התעלמו מפעולת הדרג המדיני, שעליו הם אמורים לפקח לא פחות ואולי יותר מאשר על אנשי הצבא? לא פלא שאנשי המילואים, שהעידו בפני הוועדה ובאו לשמוע את מסקנותיה, הגיבו במחאה רועשת, והתקשורת חבטה נאמנה בדוח ובהנגבי עצמו.
אבל הביקורת הזו, סוג של פרומו למה שמחכה לנו אחרי שיפורסם סוף סוף דוח וינוגרד, מחטיאה את העיקר. הבעיה עם הדוח של ועדת החוץ והביטחון איננה מה שאין בו, אלא מה שיש. לוועדה הזו יש מוניטין ותיק של אחת מוועדות הכנסת החשובות והרציניות. שם, אומרים לנו תמיד במתק סוד, נעשית עבודה חשובה וחיונית לביטחון ישראל-במליאת הוועדה, ועוד יותר ממנה בוועדות המשנה, שחלקן כה חשאיות עד שאסור להגות את שמן בקול.
יכול להיות. אבל המציאות הישראלית לימדה אותנו שבכל פעם שמספרים לנו על עבודה חשובה וחשאית, כדאי למהר ולבדוק את העבודה הגלויה שעושה אותו גוף עצמו. אם העבודה הזו לא רצינית ומחפפת, גוברים הסיכויים שגם בשו-שו המצב לא מי יודע מה. והעבודה שעשתה ועדת החוץ והביטחון, על 17 חבריה רבי הניסיון, בדוח על מלחמת לבנון השנייה, היא אבי אבות החפיף.
כל תחקיר עיתונאי שהתפרסם מאז אוגוסט 2006 מבוסס על מידע מקיף ורציני יותר מזה שהוועדה מסתמכת עליו. אין בדוח שלה עובדה שלא ידענו, מסקנה שלא דשו בה עד דק. והדברים שהיא בוחרת להתעלם מהם לא נגמרים באחריות הדרג המדיני. אם זה התוצר, לא ברור למה צריך ועדת חוץ וביטחון.
במהלך המלחמה עצמה, טופחת הוועדה על כתפה שלה בעמודיו הראשונים של הדוח, קיימו חבריה מעל 40 ישיבות וסיורים. נו, טוף, היה יצחק שמיר אומר. הישיבות האלה לא היו יותר ממועדון רכילות בדרגה בינונית. אחרי שהנגבי חזר מחו"ל, שם תפסה אותו חטיפת החיילים, ביקשו ממנו חברי הוועדה לזמן את שרת החוץ.
לא כדאי, אמר היושב ראש: זה יתפרש כאילו ישראל מחפשת מוצא מדיני.
הדבר היחיד שבו תרמה הוועדה במשהו - ושאיננו מופיע מפורשות בדוח-היה בשאלת סוריה. בסיור בגולן נדהמו חבריה ללמוד כמה מעט כוח מגן על הרמה, בה בשעה שחיל האוויר ויחידות מיוחדות פעלו ממש על הגבול הסורי ועשרות חקלאים סורים אף נהרגו בשוגג בהפצצה ישראלית. למה אין לכך אזכור מפורש בדוח? אולי מפני שאזכור העובדה שמילואים לא גויסו להגנת הרמה תטיל צל על הדרג המדיני, שלא תבע והורה על גיוס מילואים מיידי עם פתיחת הלחימה.
למעשה, קשה למצוא בין דפי הדוח אמירה מפורשת, שתבהיר שצה"ל כלל לא היה מוכן לפתוח במערכה קרקעית ממשית עד ראשית אוגוסט. מילואים לא גויסו, יחידות חי"ר חיוניות - חלק מגדודי חטיבות החי"ר המעולות, למשל - לא הועברו כלל מאיו"ש ומעזה. אבל רוב של חברי הוועדה, בהסתייגות דני יתום, יוסי ביילין וישראל חסון, קובע שנכון היה לפתוח מיד במתקפה נרחבת. זו מסקנה תיאורטית, שאין לה
ההתעלמות המכוונת לא נעצרת כאן. אפילו פעם אחת ב-150 עמודי הדוח לא מצאתי התייחסות לעובדה, שלפיה נכתב בפקודת "שינוי כיוון 1" בראשית המלחמה שיש לעצור את הלחימה ביום ראשון, 16 ביולי, ולבחון את המשכה. אין שום הסבר למה לא נעשה כן; הדוח עובר הלאה לשלב הבא של הלחימה, בלי לעסוק כלל בסיבות לרגע המכריע הזה ובהפקת הלקחים ממנו. מי יודע, אולי מישהו יחשוב שמשהו בקשר בין הדרג המדיני לצבא לא היה בסדר.
באותה מידה אין אזכור לכך שלמעשה לא נותרו לצה"ל כלל מטרות חקורות לתקיפה אחרי שבת, 15 ביולי. אין אף מילה על בזבוז החימוש המשווע בחיל האוויר ומספר הגיחות חסר הפרופורציה של כלי טיס, בזבוז שלא נפל בחומרתו מהירי הארטילרי המיותר (שאותו מציינת הוועדה, וגם כאן טועה במספר המדויק של פגזים שנורו).
לשיא מגיעים הדברים ביחס להחלטה לצאת למבצע היבשתי בסוף השבוע האחרון למלחמה. נניח לקביעה השנויה מאוד במחלוקת (גם בתוך הוועדה) ש"המהלך היבשתי השפיע על שינוי החלטת מועצת הביטחון באו"ם". אף מילה על כך שהרמטכ"ל סירב להעלות לדיון את "חלופת מופז" למבצע הקרקעי האחרון, אף מילה על מערכת היחסים הקלוקלת בין הצבא לממונים עליו שהתגלתה באותם ימים.
מההתעלמות הבאה נודף ריח פוליטי עז.הוועדה עוסקת בהרחבה בסיבות לכשירותו הנמוכה של צה"ל, שהתגלתה בימי הלחימה. היא אינה מזכירה במילה את מה שכל קצין בצבא יאמר מיד: הלחימה בשטחים מאז ספטמבר 2000, והשירות בשטחים בכלל, לא רק שעצרו לחלוטין את האימונים בצה"ל, אלא גם הסיטו אותו מהחשיבה והמיומנות הדרושות למבצע מול אויב חצי-סדיר.
את מיעוט האימונים מייחסת הוועדה לשיקולי תקציב ולתפיסת הפעלה, שני דברים שמשקלם באי-מוכנותו של הצבא אינו עולה על ההתמקדות בשטחים ובמידה מסוימת הם גם נובעים ממנה. אבל התקינות הפוליטית של ועדה שבה יושבים יוסי ביילין ואפי איתם קודמת כנראה לכל.
מסקנות הוועדה מתחלקות לשתיים: אלה שעליהן יכול הצבא לומר "את זה כבר תיקנו" ואלה שעליהן אפשר לומר "אם תיתנו לנו עוד כסף ואנשים, נתקן". חלקן נוגעות לדוחות קודמים-על המועצה לביטחון לאומי או על מערכת המודיעין - ורק מדגישות עד כמה דבריה של ועדת החוץ והביטחון הם מילים ריקות באוויר, משהו שהקצינים והשרים מסיטים מהכתף כמו גרגר אבק תועה.
אפשר לתת הרבה דוגמאות אחרות, אבל נדמה שהשורה התחתונה ברורה. אנשים רציניים ורבי ניסיון חתמו כאן על מסמך לא רציני בעליל, שכמה מהם לא מסכימים עם חלקים נרחבים מתוכנו. אבל קונספירציה אין כאן, ולא רק מפני שבבחירה בין קונספירציה לשטחיות ההסבר החפיפי הוא כמעט תמיד הנכון: אף אחד לא באמת חושב שהדוח הזה יעזור לראש הממשלה לכסות את קלונו ביום וינוגרד.
ועדת וינוגרד עצמה הבטיחה להורים שכולים שפנו אליה, שתודיע שבוע מראש מתי היא עומדת לפרסם את הדוח, כדי לאפשר להם להיערך למאבק הציבורי שיבוא אחריו. כרגע ההיערכות צולעת: אין תקציבים, אין ארגון, אין אמונה שיהיה אפשר באמת להזיז את אהוד ברק, שהוא-ולא אולמרט, שכבר הודיע שלא יתפטר-יעמוד במרכז הכוונת של המוחים. זו תהיה ההזדמנות האחרונה להעניש את ראש הממשלה במגרש הציבורי שבו היה צריך להישפט מלכתחילה. בין שהמאבק הזה יצליח או לא, ספק אם למישהו תהיה אחר כך תשומת לב לתיקון הנדרש בוועדת החוץ והביטחון.
נא להמתין לטעינת התגובות
