למען מה צריך להילחם?
פרופ' אבירם קרא את כל הטוקבקים על מאמרו הקודם והיום, כשהכנסת מציינת את יום זכויות בעלי החיים, הוא מגיב. ''אני מקווה להעניק תרומה נוספת לביסוס רציונאלי של המאבק''.טור מוסרי על זכויות והתעללות בבעלי חיים
רציתי לעזות זאת מתוך האמונה שביסוס כזה יחזק את השכנוע הפנימי של הלוחמים למען זכויות בעלי חיים, יעצים את מאבקם, ויסייע להבקיע את קרום האטימות (כפי שכיניתיו במאמר הקודם) והסיסמאות שמאפשרים את ההתעללות בקופים במכון וייצמן, ובבעלי חיים בכלל במקומות רבים אחרים "למען המדע" ו"למען" כל מיני "מטרות" אחרות.
כמה מהתגובות למאמרי העלו טענות חשובות נוספות התומכות באופן רציונאלי בהתנגדות להתעללות. היו כמובן גם טענות משמעותיות שהועלו כנגד העמדה שלי. במאמר זה ברצוני לסכם את התגובות לכדי מהלך חשיבה שיטתי שיצביע על עיקרי המחלוקת בנושא ועל מופרכותה של עמדת הכופרים בזכויות בעלי החיים.
אני מקווה כי תהיה בזה תרומה נוספת לביסוס רציונאלי של המאבק, להבהרת טיבן של המטרות למענן אנו נאבקים, ולהדגשת חשיבותן לחיים טובים ולמימוש ערכים הומאניים בכלל. חשוב לזכור בהקשר זה שעצם העלאת הטענות ויצירת דיון מתמשך בנושא מערערים את אחיזתם של ההרגלים, האמונות הטפלות, הקהות הרגשית, והרוע הבנאלי שעדיין מאפשרים התעללות בבעלי חיים.
סביר להניח כי נקודת המוצא המשותפת ללוחמים למען זכויות בעלי חיים מחד גיסא ולמתעלמים מהן מאידך גיסא היא הרצון להיות מוסרי ולפעול באופן מוסרי. במסגרת הדיון שהתפתח בתגובות, טענה אחת המשתתפות ("ביולוגית") כי כפי שהיא מוכנה להקריב בעלי חיים למען התקדמות מדעית, כך תהיה מוכנה להקריב גם בני אדם למען מטרות שנראות בעיניה חשובות – למשל כדי להיטיב עם עצמה והקרובים לה.
זאת עמדה משמעותית מאוד כי היא מוציאה את המרצע מן השק. בדברים אלו המחישה הטוענת את העובדה שכדי להגן בעקביות על זכותם של בני אדם לגרום סבל לבעלי חיים יש צורך לכפור במוסר ולאפשר גם התעללות בבני אדם כש"המטרות מצדיקות" את האמצעי הזה.
בכך הוציאה את עצמה הדוברת מכלל מקבלי המוסר ואלו השואפים אליו, ולכן גם ממי שמקבלים את הבסיס הקונסטיטוציוני של החברות ההומניסטיות-דמוקרטיות ומערכות המשפט שלהן (המתבססות על המוסר ההומניסטי).
אני משוכנע כי דבריה של "ביולוגית" הינם יוצאי דופן. הרוב המכריע של המתעלמים מזכויות בעלי החיים או הכופרים בקיומן ינסו להימנע, לפחות באופן הצהרתי, מלקבל את המסקנה המתבקשת הזאת. הוויתור על המוסר, ולכן גם על עקרונות היסוד של החברות ההומניסטיות-דמוקרטיות ייתפס על ידי רבים כמחיר גבוה מידי עבור הכפירה בזכויות בעלי החיים, והם ינסו להימנע מלשלם אותו לפחות בפומבי.
לכן, כדי להגן על עמדתם אין להם ברירה אלא לטעון (כפי ש"נציגיהם" בדיון אכן עשו) כי העיקרון המוסרי חל רק על בני אדם, ולכן ניתן לפגוע בבעלי חיים מבלי להצדיק בפעולה זאת פגיעה לא מוסרית בבני אדם. על כן הוויכוח בנושא – כולל זה שנבע ממאמרי – נסוב במהותו על השאלה, מהו תחום החלוּת של המוסר.
עמדת הלוחמים למען זכויות בעלי חיים קלה לניסוח: העיקרון המוסרי הבסיסי דורש להרבות בעשיית טוב ככל האפשר, ולהימנע מרע ככל האפשר. עשיית רע פרושה גרימת סבל על ידי פגיעה בחיים ו/או בגוף ו/או בכבוד העצמי.
עשיית טוב דורשת הימנעות מפגיעה כזאת, ואף מאבק בפגיעות קיימות. גם בעלי חיים סובלים בשעה שפוגעים בחייהם, גופם, או כבודם (וסביר מאוד להניח שלבעלי חיים יש תחושות של עצמיות וכבוד הניתנות לפגיעה). לכן צריך להימנע מפגיעה כזאת כפי שצריך להימנע ממנה ביחס לבני האדם.
כאן יקפוץ התומך בשעבוד ובהתעללות "למען מטרה" זאת או אחרת ויעלה אחת משתי הטענות הבאות:
1. העיקרון המוסרי אכן חל ברמה העקרונית גם על בעלי חיים. אף על פי כן, בעלי חיים סובלים פחות מבני אדם מסיבות ביולוגיות (מערכת עצבים פחות מפותחת, מודעות פחות מפותחת, וכיו"ב).
לכן באופן מעשי חלות
2. העיקרון המוסרי לא חל מלכתחילה על בעלי חיים – מעצם מהותו הוא חל רק על בני אדם. לכן אסור להתעלל ולפגוע בבני אדם, אך מותר לעשות זאת בבעלי חיים.
הטענה הראשונה עלתה בתגובות וגם הופרכה באמצעות התייחסות למחקרים מדעיים. מעבר לזאת היא ניתנת בקלות להפרכה באמצעות השאלה הרטורית, "איך אתה יכול לדעת?" סבל הוא מצב תודעה סובייקטיבי. לעולם לא אוכל לחוות את סבלו של הזולת, וממילא לא אוכל להשוותו לסבל שלי.
ניתן למדוד זרמים חשמליים או תהליכים כימיים שמתקיימים בשעה שאנו מניחים שמתקיים סבל, אבל הם לא מלמדים על החוויה של הסבל. לכן ברמה העקרונית, מכיוון שאי אפשר לכמת ולהשוות סבל, אי אפשר לטעון שרמת הסבל של בעלי חיים נמוכה יותר.
הטענה השנייה רצינית יותר ומביאה אותנו ללב הבעיה. היא יכולה להישען על כל אחת משתי הטענות התומכות הבאות:
ראשית, מאז ומעולם השליט החזק את רצונו על החלש. החיות חלשות מאתנו, ולכן אנו יכולים לעשות בהן כרצוננו.
ושנית: המוסר חל רק על יצורים תבוניים. רק בני האדם תבוניים, ולכן המוסר חל רק עליהם.
הטענה התומכת הראשונה מייצגת את העמדה הרגשית האוטומטית של רוב בני האדם כיום ביחס לבעלי חיים. זאת העמדה שאפשרה לקרום האטימות לסבלם להתעבות ולהתקשות במשך אלפי שנים. לכאורה היא גם מחוזקת ע"י התבססות על הצדקה אלוהית בספר בראשית שנחרתה בתודעת מי שלמד אותו, כלומר של הרוב המכריע בתרבויות המונותיאיסטיות.
יחד עם זאת קל מאוד להפריכה (זה לא הציווי האלוהי היחיד המצוי בתנ"ך שאפשר לאפיין אותו בקלות כבלתי מוסרי – רצח בן הוא ציווי כזה, השמדה פיזית טוטלית של עמים אחרים היא דוגמה נוספת).
מי שמקבל את העיקרון הדרוויניסטי של שלטון החזק על החלש חייב להסכים לו גם בתוך קבוצת בני האדם, שהרי מקור כוחו לכאורה הוא תאור מצב נתון, וככזה הוא ללא ספק מתקיים בקרב בני האדם – מאז ומעולם החזקים מנצלים את החלשים גם בקרב המין האנושי.
כך ניתן בצעד אחד לקדש תופעות כמו עבדות, שלטון הגברים בנשים ובילדים, דיכוי קבוצות או עמים "נחותים", המתת "חסד" (או עיקור) של מוגבלים מנטאלית או השמדה של זקנים סניליים. זאת אכן המסקנה שהסיקו הנאצים בעקביות אכזרית מכפירתם במה שכינו "מוסר העבדים" או "המוסר היהודי".
במילים אחרות, מי שנוקט בדרך זאת מוציא את עצמו מכלל הדיון המוסרי. כשמציינים זאת בפניו, יש לו שלוש אפשרויות (בהנחה שהוא רציונאלי): לקבל את העמדה בדבר זכויות בעלי החיים; להודות באי מוסריות (כפי שעשתה באומץ המגיבה שכינתה עצמה "ביולוגית"); או לטעון שההיתר להתעלל בבעלי חיים נובע מהטענה התומכת השנייה, אותה נפריך מייד.
מעבר לטענה העקרונית, היכרות עם תרבויות עבר שרחשו כבוד רב לבעלי החיים כולם או לבעלי חיים מסוימים, ועם שונוּת תרבותית בהווה יכולות לעזור לנו לערער גם באופן עובדתי את תוקפה של העמדה הנדונה. למשל, במצרים העתיקה נתפסו החתולים כקדושים, תרבויות אינדיאניות רבות הפכו דמויות של בעלי חיים לטוטמים והתייחסו אליהם מתוך כבוד וכאל מקור השראה, והפרות מקודשות בהינדואיזם.
יתר על כן, פגיעה בבעלי חיים שהייתה הכרחית לעצם הקיום גרמה לשבטי ציידים קדמוניים רגשות אשם חזקים, שהצריכו פיתוח טקסים מורכבים כדי להתמודד עמם. זהו מן הסתם גם מקורה של הכשרות: התמודדות עם רגשות האשם הנובעים מרצח בעלי חיים לשם קיום על ידי התנזרות מאכילת דם, שנתפס כמהות החיים. התנזרות זאת נתפסה כנראה כמפחיתה את עוצמת העוון, ולכן גם האשם המתלווה אליו.
פגיעה בבעלי חיים למען מטרות בני האדם הייתה קיימת אמנם משחר ההיסטוריה, אבל לא באופן חסר עכבות כפי שהיא קיימת היום. התופעה התחזקה במערב עם התפשטות ה"קדמה", ה"נאורות" והתיעוש.
תפיסות ותהליכים אלו קידמו גישה של ניצול הטבע למען רווחים חומריים, ושל בעלי החיים בפרט (בספר בני-אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית שיצא לאחרונה ניתן לקרוא עוד בנושא). מי שהופך מודע לעובדות אלו יתקשה להחזיק בטענה הנדונה כמובנת מאליה.
בעוד שכוחה של הטענה התומכת הראשונה נובע מהדעה הקדומה השלטת בתרבות המערבית – בודאי במאות השנים האחרונות – כוחה של הטענה התומכת השנייה מגיע בעיקר מן הפילוסופיה המערבית, בה נתפס האדם כיצור התבוני היחיד, והמוסר כמתייחס רק למי שנתפס כבעל תבונה.
אבל כמו במקרה הקודם, העובדה שזאת הייתה העמדה המסורתית של הפילוסופיה אינה מצדיקה את קבלתה. אריסטו קידש את העבדות. הובס הצדיק רצח ילדים על ידי הוריהם. מכאן לא נובע שמדובר בדפוסי פעולה מוצדקים.
ניתן להפריך גם את הטענה התומכת השנייה בקלות יחסית באחת משתי הדרכים הבאות. האחת מתמצה בשאלה, "מדוע להניח שרק בני האדם תבוניים?"
הרי אנו יכולים להבחין אצל בעלי חיים רבים בפעולות רבות שמשקפות אינטליגנציה ויכולת קומוניקציה מפותחת שמעידות על תבונה. ועל התגובה הצפויה: "אבל זו רמה נמוכה של תבונה", התשובה היא: "מדובר בודאי בסוג שונה של תבונה, אבל איך אפשר להסיק נחיתות מהבדל?"
יש אמנם פעולות רבות שאפשריות רק לבני אדם ולא לבעלי חיים, אבל יש אחרות שרק בעלי חיים מסוימים יכולים לבצע (התמצאות בסביבה באמצעות סונר אצל עטלפים והתופעה המופלאה של נדידת ציפורים הן דוגמאות אקראיות). כאן בודאי תעלה טענת הנגד שהתבונה החייתית מבוססת על אינסטינקט ותורשה ולא על למידה ופיתוח עצמיים.
לטענה זאת אין אלא לענות בשאלות הרטוריות: "מניין לנו שזאת אכן תמונת המצב אצל בעלי החיים?" או אם מקבלים את תמונת המצב הזאת: "מאיין לנו שהתבונה האנושית שונה?" אין בזה למצות את אפשרויות הדיון שכן הוא מורכב. אבל בסופו של דבר הטענה שרק בני האדם תבוניים היא שרירותית ומוצדקת באופן מעגלי: אם מגדירים את התבונה באמצעות פעולות שרק בני אדם יכולים לבצע, ברור שנובע מכך שרק בני האדם תבוניים. אבל מדוע אנחנו צריכים לקבל הגדרה זאת?
ההפרכה השנייה מבוססת על טענה מרחיקת לכת אף יותר מבחינת המסורת והדעות הקדומות. היא מתמצית בשאלה, "מדוע להניח שתבוניותו של יצור היא תנאי הכרחי לחלות מוסרית?" הרי אם המטרה היא להפחית סבל, ואם ברור שגם בעלי חיים סובלים (ושאין דרך להראות שסבלם פחות), יש להחיל את המוסר גם עליהם.
ההיסטוריה המערבית רצופה בניסיונות חוזרים ונשנים בעקשנות ראויה לציון (המרכזי בהם של קאנט) להקנות לטענה המופרכת הזאת בסיס רציונאלי לכאורה, אבל כולם כשלו. העקשנות הזאת מלמדת כמה עזה אחיזתה של תפיסת המוסר הזאת. הכישלונות הרצופים מלמדים עד כמה עקשנות זאת היא חסרת בסיס. גם כאן, בסופו של דבר, עומדים בבסיס הטענה המופרכת הגדרה שרירותית והרגל. אבל שרירות והרגל, גם העקשנים שבהם, אינם יכולים לשמש כספקי הצדקה מוסרית להתעללות.
לסיכום, לא רק רגשות החמלה, ההזדהות עם הסובל, והרצון להפחית בסבל עומדים לצד הלוחמים בהתעללות בבעלי חיים. גם השכל הישר – המתבסס על חשיבה מוסרית – תומך במאבק החשוב הזה. אכן, מבחינה פסיכולוגית קשה לרוב האנשים לקבל עובדות אלו, בין השאר משום שקבלה כזאת תדרוש מהם לוותר על הרבה הרגלים שנראים להם טבעיים לחלוטין.
אבל הקושי הזה אינו גדול מהקושי שהיה לתושבי הדרום בארה"ב לקבל את הטענה ששחורים אינם נחותים, ולגברים (וגם לנשים רבות) לקבל את הטענה שנשים אינן נחותות.
באופן כללי יותר, במהלך מאות השנים האחרונות החשיבה המוסרית הוחלה בהדרגה על קבוצות רבות והולכות תוך כדי כרסום מתמיד בקרומי האטימות והדעות הקדומות שהגנו – עד לפני כמאתיים שנה – על שעבוד רובם המכריע של בני האדם. הגיעה השעה להחיל אותה גם על בעלי חיים.
(מקורות: ארבל, ב., טרקל, י. ומנשה, ס. (עורכים), 2007. בני-אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית, ירושלים: כרמל).
הכותב הוא ראש המרכז לעתידנות בחינוך, אוניברסיטת בן-גוריון
נא להמתין לטעינת התגובות
