חייך, אכלת אותה
ד"ר יואב ספיר יוצא נגד תחקיר ערוץ 10, שלא התאפק מהלבנת פניהם של החשודים ברבים
ישנה מידה לא מועטה של צביעות בטענה שהתחקיר נעשה בשם המלחמה בפדופיליה, כאשר התחקיר עצמו עושה שימוש נרחב, על גבול הפורנוגרפי, בציטוטים מהצ'אטים שבין אנשים מבוגרים לקטינות מדומות. האם ייתכן ששיקולי רייטינג הנחו את ערוץ 10? תשובתו של דב גילהר, העומד בראש התחקיר, לשאלה זו, בראיון שנתן לאתר נענע היתה: "לא". האמנם? האם שיבוצה של הסדרה בעיצומה של מהדורת החדשות נובעת מהערך החדשותי הרב שלה, או שמא מהרצון למשוך צופים בפריים טיים? ובכלל האם מדובר כאן בסיקור חדשותי או שמא ביצירת חדשות?
גילהר גם אומר באותו ראיון כי אין כל חוק המחייב אותם להסתיר את זהותם של החשודים. אני בספק. על פניו, הצילום בדירה והפרסום מהווים פגיעה בפרטיות על-פי חוק הגנת הפרטיות, האוסר על "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו". לא ברור מאליו שחלה כאן ההגנה, לפיה המדובר בפגיעה שהיה בה "עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין". אולם גם אם אין כאן עבירה, ניתן היה לצפות שהערוץ יקבל על עצמו מגבלות אתיות שאינן קבועות בחוק.
גם המשטרה אשמה
המשטרה, לעומת זאת, בהחלט עברה כאן על הנחיות מחייבות. על-פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, על רשויות החקירה, בבואן לשקול את שאלת הפרסום של פעולותיהן, לשוות לנגד עיניהן את העיקרון שאדם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. על כן "יש להימנע מפעולות ראוותניות אשר יש בהן כדי ליצור השפעה שאינה הוגנת על תוצאות ההליך הפלילי". אמנם, בניגוד למקרה הרגיל, המשטרה לא יזמה במקרה זה את שיתוף התקשורת, אך הסכמתה להשתתף בחגיגה התקשורתית הראוותנית, לרבות צילום מעצרם של החשודים, עומדת בניגוד גמור לרוח ההנחיה.
שיתוף הפעולה של המשטרה עם חדשות ערוץ 10 הוא דוגמה אחת מני רבות לברית הלא קדושה שבין המשטרה לתקשורת. חדשות לבקרים מביאה הסימביוזה שבין השוטרים לכתבים ולצלמים לפגיעה אנושה בחשודים, אשר תמונותיהם ושמותיהם מתנוססים ברבים, דווקא
כשהם מצויים ברגעים הקשים בחייהם. פעמים רבות מתברר כי החשדות לא היו מוצדקים, והחשודים משתחררים מבלי שמוגש נגדם כתב אישום. את הנזק שנגרם לחשודים, שכלל לא ידעו שבאפשרותם לבקש צו איסור פרסום, כבר לא ניתן לתקן.
לאחרונה הוגשו מספר הצעות חוק שיגבילו את האפשרות לפרסם שמות ותמונות של חשודים. אחת מהן אמורה לעלות היום לדיון בוועדת השרים. זכות הציבור לדעת היא חשובה ביותר, אבל כך גם שמו הטוב וכבודו של אדם. במקום בו התקשורת לא מרסנת את עצמה באמצעות מגבלות אתיות מספיקות, והמשטרה מפרה את הוראותיו המחייבות של היועץ המשפטי לממשלה, יש בהחלט מקום לשקול מחדש את הכללים בדבר פרסום פרטיהם של חשודים. כך למשל ניתן לשנות את החוק ולקבוע ששמו של חשוד לא יפורסם אלא על-פי בקשתו, או כשיש בפרסום עניין ציבורי מיוחד העולה על הפגיעה בו.
הכותב הוא סגן הסנגורית הציבורית הארצית, ומלמד סדר דין פלילי באוניברסיטת תל-אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
