ואתא שונרא במאה קמ"ש ואכל לתמ"ר
אם זיהיתם בכותרת ארבעה שמות סניפים של בני-עקיבא, כנראה שלא צריך לספר לכם איזו שבת מתקרבת בשעטה. לכבוד שבת הארגון, רויטל ויטלזון-יעקבס מגישה ספיישל סניפים. בב"ח לתו"ע? לגמרי
אבל יותר מתחרות שנתית נואשת בין השבטים, הייתה עוד תחרות בבני עקיבא – בין הסניפים. ולכל סניף יש שם. למשל – שונרא (!?). ולכל סניף הייחודיות שלו, הסטיגמות שלו והסניף ששונא אותו במיוחד.
אז לכבוד שבת הארגון, קבלו מדגם סניפים חגיגי, על-פי ראיונות עם חבריי מכל המחוזות. נכון, המדגם מעודכן 15 שנה אחורה, אבל מי סופר.
הקרם ד'לה-קרם - סניף מרכז (במילעיל) ירושלים
הו הירושלמים. יפים. קפואים. הייתה תמיד מין הילה סביבכם. ולא ממש הילה של קודש, אלא יותר אבק כוכבי צוות הווי מחוז ירושלים (האלה מהקסטה, לא החקיינים מהמרכז). הירושלמיות היו הראשונות ללבוש מכנסיים, אבל זה בגלל שהן למדו בפלך, מה שאומר שהייתה להן אג'נדה. מה שהפך אותן מיידית ל"איכותיוצ", אך מאידך גיסא גם לחילוניות.
סניפי הגבעות
בקרב הפנימי שבין סניפי ההתנחלויות, יש לומר, לא ממש היה כוחות. היה את סניף האם, אליו מסופח הסניף של הגבעה ממול – המונה שלושה אנשים: הקומונרית, המדריך והחניך. כולם, אגב, בנים לאותה האם. כך למשל, ילדי עץ-אפרים נתקעו בסניף אלקנה, ונאלצו לחצות כפרים ערבים עוינים בדרך למפקד.
גם לסניפי ההתנחלויות היה את הסניף היוקרתי. סניף עופרה - הסניף עם ריכוז ילדי הסלבס הגבוה ביותר. הבנות של מוטי שקלאר ופנחס ולרשטיין, לצד הבנים של ישראל הראל, חגי סגל ואורי אליצור. אמנם לסניף כפר עציון היו את הילדים של חנן פורת, ובירושלים יש את הבת של אליקים רובינשטיין, אבל סלב אחד זה לא נחשב.
איכשהוא, תמיד יורשי העצר היו צועדים במסעות כשמצד האחד משתלשלת מימייה צבאית, ומהצד שני מוטורולה, איתו יכלו לתקשר עם החמ"ל הביתי.
הקיבוצניקים
טירת צבי, שדה אליהו וכדומה, היו הסניפים הכי מדוגמים במחנות. מעל למאהל שלהם היה מין מצנח גדול ואיכותי, כנראה של אלחנן גלט שצנח איתו במתלה.
הבנות הקיבוצניקיות לא נחשבו לחילוניות למרות שהן לבשו מכנסיים. איכשהוא, ידעת שזה בגלל שהן חולבות ברפת או משהו. הן היו באות עם דגמ"חים, ועוד לפני שאושו שמע על זה הן כבר הסתובבו עם שרוואל.
תמיד היה להם מלא ציוד. והמון, המון אוכל. היית בא לבקר את טירת-צבי ורואה שיש להם סנדות עשויות מקבנוסים. היית מורעב ועינייך כלות כשהחבר'ה של קיבוץ יבנה מפרקים חמוצים. איזה כיף אצלם.
תחתית החבית – הקרב על המוחרקה
היום נורא פופולרי שלכל עיר יש עיר תאומה בעולם, כזו שאוהבת אותה כאחות. ככה זה היה גם אצלנו, אלא שמדובר יותר באהבת האחיות של סינדרלה. קחו לדוגמא את קרב קידומת ה–04 הנצחי, בין הכרמליסטים והנו"שים. אליבא דחברי א', בוגר סניף נו"ש, החלוקה היא כזאת: הכרמליסטים סנובים והנו"שניקים מגניבים. הם מחונכים יותר, איכותיים יותר וההורים שלהם פרופסורים
סניפי הפיתוח
אם לא היית מספיק מקובל / לא מספיק דתי / יקיר הקומונרית אבל בן 14 וכבר הורייך זרקו אותך לפנימייה - שודרגת ונשלחת להדריך ב"סניף חוץ". בני עקיבא סיפרו לעצמם, שאם הם ישתלטו על מרתף המתנ"ס, ישלחו לשם ילדים איכותיים עם צ'ופרים וטופי ופעם בשנה יארגנו בשכונה הקפות שניות, אז (סמן את התשובה לפי הנאיביות שלך): נציל את העולם / נפיץ את האור הגדול / נגנוב כמה קולות מש"ס.
זה לא הלך. מניסיון. זה כישלון חרוץ. מה שעשינו, בסופו של דבר, היה להתחנן לילדים שלא ילכו ל"אל המעיין" למרות שיש שם ארוחת צהריים במשך השבוע, ויבואו לשחק ב"ערב טיסה נעימה" שהשקענו בו שבועיים.
אלו שלא צריכים אף אחד
יש סניפים המונים שישים אלף ריבוא. כשהם מגיעים עם האוטובוסים ליער עופר, זה נראה כמו הפלישה לנורמנדי. הם בונים מין עיר קטנה, רק שלהם, ואם אתה רוצה לישון אצלם ב'עדה', אתה משלם ארנונה.
קחו לדוגמא את סניף מלבס. הוא היה קיים עוד בשואה. מדובר באלפי חניכים. ל–50% מהם קוראים שוקי או דודי.
כמוהם, יש את סניף רעננה. עליהם חוברה יצירת הפאר הלירית: "נה, נה,נה נה – אנחנו לא רעננה" (להבדיל מ"נו נו נו נו – אנחנו לא קרית אונו"). סניף רעננה היה סניף של יפים ויפות. אחד אחד. הבעיה שלהם, כמו הבעיה של סניף קרית אונו – הם כמו הדרוזים, מתחתנים רק אחד עם השני. אז נכון שלא יוצאים להם ילדים חרשים עם זנב – אלא סוג של השבחה גנטית, אבל בכל מקרה, פייר זה לא.
מחוז מרכז
טוב, מה אני מקשקשת – אני לא באמת מכירה סניפים אחרים. הרי כשהייתי בעדה עם "בית גמליאל" הבנתי שזה שהם מושב, לא אומר שהם מרמת הגולן, אלא בכלל ממחוז גזר. סניפי המרכז מכירים רק את סניפי המרכז.
אז היו את סניף תמ"ר המיוחס, עקב העובדה שחניכיו חלקו שירותים עם ההנהלה הארצית, ותמיד ההסעה לקחה אותם ראשונים. אבל זה היה סניף סתם מעפן.
כמו בהתנחלויות, גם לנו היו כמה סניפים שמנו שלושה ילדים. למשל סניף הרצליה פיתוח, וגם זה כי היו בו תאומות. לא נשכח את הבנות של גבעתיים שעשו פן ושמו מייק-אפ, ולא נסלח לבנים השווים של רמת חן – שלמענם היינו הולכות רגלית שעות בערב שבת. תחום שבת, עירוב, טלטול – לנו זה לא ממש שינה. עם סיום שירת "שלום עליכם", יצאנו בצעדה של שעה לברזלים ברחוב הרא"ה, רק כדי לגלות שהבנים בכלל בשבת ישיבה.
והיינו אנחנו – הזהב. היהלום. הסניף שהתנועה לא מתגאה בו, אבל הוא הסניף היחיד שכולם משלמים בו חברות, מיסים ומדי שנה מחדשים ב – 30 שקלים את הסמל והעניבה. סניף תל אביב צפון.
איזה שבט זה אחדות צפון. יפות. חתיכות. ואני. מי אלו הצולעות כאווזות בירידה מההר, בחצאית גי'נס צרה וקצרה – אך עם חותלות שתואמות לחולצת הפוקס מתחת לחולצת התנועה המגוהצת? בנות צפון כמובן. את מי הכי קל להפחיד באש לילה? את בנות צפון. אחרי מי כל הבנים מקרקרים– ולא רק בני גילנו: חובשים, רכזים, מדריכים ורב הרובע? – נכון, בנות צפון.
אז אמרו שאנחנו סנוביות ומגעילות. אז אמרו. בכלל לא הכרתם אותנו. אז מה אם ההמנון המתנשא שלנו היה (במנגינת "רק הליכוד יכול"): "וילה גדולה, פילפינית קטנה – רק תל אביב צפון. קסם אישי ומטוס פרטי – רק תל אביב צפון. אנחנו מייצגים את הסנוב הלאומי – רק תל אביב צפון. כולנו ביחד, נצליח בגדול – ב ע ס ק י ם – רק תל אביב צפון (1234...ו): "אני אתן לצפוניים את הכל, כי רק תל אביב צפון (קצת לא חרוז)..."
הכל שטויות. שנים של סטיגמות ותיאוריות מתנפצות במחנה הרא"ה, כשלראשונה בחיינו אנו נפגשים עם בני שבטנו מכל המחוזות. רק אז הבנו שלא משנה מאיפה אתה, בכל רובע יהיה את ההוא שתפסו מציץ למקלחות של הבנות, מדריכה בוכה והזוג שהתקדש בטעות בביסלי בצל.
אז בב"ח לתו"ע. ובתקווה שהשם של השבט החדש לא יהיה אנאפוליס. שתהיה שבת ארגון שמחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
