תפילת נשים
למרות קילומטראז' לא מבוטל של צפייה בקריאות בתורה מהיציע. אני לא באמת חלק מכל מה שמתרחש בעזרת הגברים. אני הקהל. כל ילד מרגיש יותר ביטחון ממני על הבימה, וזה מתחיל לקומם אותי". מוריה דאום קפלן הצטרפה למהפכה השקטה
התפילות הנפרדות לא פיצלו את הקהילה ולא קרעו אותה מבפנים, אבל הן אפשרו לכל אחד להתפלל היכן שטוב לו, ומה יותר חשוב מתפילה שנאמרת בנוחות, בשמחה ומתוך כוונה?
בשמחת תורה השתתפתי במניין בעל אפקט דומה. השתתפתי בתפילת נשים. הגבאית קראה לי לעלות לתורה, "תעמוד מוריה בת רחל ויחזקאל", והסתבר לי שכשנשים עולות לתורה מזכירים גם את האימא. בעלת – קורא (ככה אומרים?) קראה את הפרשיות הרלוונטיות, וכולנו רקדנו עם ספרי התורה.
אפשר להגיד הרבה דברים על מנייני הנשים האלה, ויש מיליון סיבות לפסול אותם על הסף. אבל גם מי שמייד יקרא לי רפורמית גמורה, ראוי שישים לב למה שהוליד את המניינים הללו: נמאס לנו להיות צופות מהצד, או מלמעלה, או מעבר למחיצה. אנחנו רוצות להרגיש חלק, ולא רק לשיר בשקט עם החזן.
כשעליתי לבימה, לא ידעתי מה לעשות, איפה לעמוד, מה לנשק ואיך. וזה כי למרות קילומטראז' לא מבוטל של צפייה בקריאות בתורה מהיציע - אני לא באמת חלק מכל מה שמתרחש בעזרת הגברים. אני הקהל. כל ילד מרגיש יותר ביטחון ממני על הבימה, וזה מתחיל לקומם אותי.
נשים היום לא צופות מהצד בשום תחום בחיים. אנחנו עובדות, חברות בוועדות ביישובים, לומדות ומלמדות תורה, מרצות באקדמיה. למה בבית הכנסת אנחנו לא יכולות לבטא את מה שאנחנו יכולות בחוץ?
איך זה ש"קול באשה ערווה" לא תקף לגבי שדרניות רדיו שהגברים מאזינים להן בדרך לעבודה, או מגישות החדשות בטלוויזיה, אבל תקף לגבי אישה שרוצה לשאת דבר תורה בבית כנסת?
אם פעם אישה שהייתה ספונה בביתה, מגדלת את ילדיה באהבה ולא מישירה מבט לאף גבר זולת בעלה, הייתה נעמדת לשאת דרשה בבית הכנסת, זו בהחלט הייתה יכולה להיחשב פרובוקציה. אבל אישה מודרנית, המנהלת צוות שלם של עובדים, או שופטת בבית המשפט, למה שתקבל את גזירת ההדרה? למה שתקבל את הדרישה להיות שקטה ולא מורגשת דווקא בבית הכנסת? בית הכנסת הוא ליבה של הקהילה. הוא מעוז ההנהגה התורנית – ציבורית.
ויש אפילו תקדימים. יש מספר קהילות שמצליחות להכיל אישה כמנהיגה רוחנית, דורשת בבית הכנסת, ועוסקת בצרכי ציבור באמונה. (האמת היא שאני מכירה רק קהילה אחת כזו, ברעננה, אבל אני מלמדת זכות על עם ישראל).
דניאלה וייס של עזרת נשים
אז איך קורה שקהילות המורכבות מאנשים שבכל שטחי החיים מלבד זה התורני, מכילים שוויוניות ופתיחות, ונשים דעתניות וקרייריסטיות ויראות שמיים, נשארות עם הפיצול הזה, בכל הנוגע לחיים הדתיים?
שלילה מוחלטת או טוקבקים מתלהמים כבר לא יעזרו פה. אפילו אלה לא יצליחו לכבות את התסיסה הרוחשת מתחת לרגלינו. המהפכה מתחילה מלמטה. נשים רבות פועלות להגדלת הנתח שלהן בחיים הקהילתיים-תורניים. יש כבר עשרות מוקדים לקריאת מגילת אסתר על ידי נשים, ובכל שנה בפורים מתארכת הרשימה. וקריאה בתורה בשמחת תורה תהיה השלב הבא.
אמנם מדובר בתהליך די חתרני. וגם אני הרגשתי כמו דניאלה וייס של עזרת נשים במניין בו השתתפתי. פורצת דרך, וגם קצת לוחמת בממסד, אבל זה לא חייב להיות ככה. אני לא רוצה להלחם בממסד, אולי רק לנער אותו טיפה, והממסד יכול לכלול גם אותי, ולפעול יחד איתי בצורה
במקום לחשוש מפריצת הגדר ומהתקדים החמור, אפשר לשתף פעולה. אם תהיה פסיקה אחידה ומנחה, וניסוח קווים שישמרו על ההלכה אבל יאפשרו גם את פרישת הכנפיים, למשל – חיבור נוסח אחיד לעולות לתורה בכל המניינים הללו, אפשר יהיה להפוך את התהליך לחלק מהמיינסטרים האורתודוקסי.
בארץ, כמו בכל העולם, נשים הולכות ומשפרות את מעמדן. זהו תהליך בלתי הפיך. אם אנחנו מוכנים להשתרך מאחור בתחום הרוחני? האם אנחנו באמת מוכנים לוותר על נשים לומדות, מאותגרות, שאפתניות?
ואולי בעצם זה לא יהיה נורא כל כך לקיים מנייני נשים, בהן אנחנו מנהלות את התפילה ומהוות חלק משמעותי ממנה? ואולי לא יהיה נורא כל כך להפוך את הנשים הבולטות בכל התחומים, לבעלות תפקידים רוחניים, כלפי הקהילה כולה? בואו ננסה לפעול כשרגלינו עמוק בהלכה, אבל עינינו מביטות אל האופק.
נא להמתין לטעינת התגובות
