רכבות מצטלבות
נערת זוהר מתל אביב ובן רב מהגולן חולפים זו מול זה בדרכם ההפוכה האחד לעולמו של השני. את אורי אורבך, לא זה עם השפם, מסקרנים הדמיון והשוני בין רבי המכר "מקימי" ו"אלוהים לא מרשה"
ספריהם החדשים של נועה ירון("מקימי") וחנוך דאום ("אלהים לא מרשה") הזכירו לי שתי רכבות החולפות זו מול זו בבית שמש, האחת בדרכה מירושלים לתל אביב וחברתה בכיוון ההפוך.
רכבת נועה יצאה מתל אביב הבוהמיינית והזוהרת אך הריקנית, החלולה והעצובה לעבר ירושלים של מעלה אפופת הקדושה, טהרה, ר' נחמן מברסלב והשם אוהב אותך. ואילו חנוך התחיל ברמת הגולן בחממת הציונות הדתית כבנו של רב חשוב, ובמסעו אל עבר העולם התל אביבי- ידיעות וערוץ 2, השיל מעליו את כל הנורמות המקובלות בעולמו הישן.
אומץ
שני הספרים מגלמים בתוכם אומץ רב של המחברים. נועה מתארת את האומץ הדרוש מנערת זוהר בורגנית לאמץ את הדת על הלכותיה המוקפדות, והנידוי החברתי האוטומטי מסביבתה הקרובה. אך בעוד נועה מתארת מעשה אמיץ שארע לפני שנים רבות, אצל חנוך המעשה האמיץהוא עצם הכתיבה. לולא היה משתף אותנו חנוך בקשיי ילדותו, בחווית הפנימיה המזעזעת שלו לעולם לא היינו יודעים. וכך עצם החשיפה האישית, והביקורת החברתית העזה שמביע חנוך מהווים כשלעצמם מעשה אמיץ מעין כמוהו.
נ נו נוע נועה נודניקית
אחד הגורמים לנתק המתהווה בין חוזרים בתשובה לבין מכריהם הוא העובדה במצערת שהם נהפכים להיות נודניקים. בכל משפט שני שלהם הם מנסים להטיף, לשכנע ולפתוח את עיניהם הסומות של ההולכים האומללים בחשכה- כל השאר. הטוטאליות של התהליך שהם עוברים ממלאת את כל כולם וכאילו לא משאירה בתוכם מקום פנוי מהאובססיה החדשה.
דומה שנועה מודעת היטב לבעיה אך בכל זאת לא מצליחה להתחמק ממנה. ספרה ספוג בהטפות מיותרות שלא מוסיפות לתאור התהליך שהיא עוברת. האטימות הזו מודגמת היטב בתאור אחת הפגישות של עלמה (כוכבת הספר) עם חברתה הטובה דלית. דלית מגוללת את צרותיה היומיומיות באזני עלמה, אך היא לא מקשיבה, זה כבר לא מעניין אותה, היא מעבר לזה. "בואי ניסע לאומן" עונה עלמה לאחר שעה וחצי של חוסר הקשבה.
שני הספרים שייכים לאותו הז'אנר- הוידויי אוטוביוגרפי, אך בעוד חנוך משתמש בשמו ובגוף ראשון צלול ובהיר, מעדיפה נועה להתחבא מאחורי "סיפור" המגולל את קורותיה של נערה בשם "עלמה" ואף טורחת להדגיש בתחילת הספר שכל המסופר הוא פרי דמיונה של המחברת ואין לו קשר למציאות. מצטער, לא קונה את זה. קשה גם להבין את הבחירה בשם בדוי. זה נראה פחד מלקחת אחריות ויוצר ניכור מהסיפור הכל כך אמיתי ומשכנע.
שני הכותבים מספרים את קורותיהם (עובדות), מוסיפים את מה שעובר
גם במישור האידאי שוטפת אותנו נועה בקלישאות ללא שום תובנה מקורית שתעשיר את עולמנו. חנוך לעומתה מקורי ומרתק בתובנותיו אודות העולם הדתי, והיחיד העומד מולו. סחתיין, חנוך.
במכתבו לאשתו היקרה, מגולל חנוך את עוללות חוויות האוננות רוויות רגשות האשם שלו. הוא מטפח את התקווה שאיסור האוננות יפסיק להיות כל כך דומיננטי, והעולם הדתי יחדל מהתעמרותו בבני הנוער רווי ההורמונים הזועקים לשחרור.
מעבר לחוסר הסיכוי המעשי שיש בקריאה כזו עקב הקיבעון האורתודוכסי האינהרנטי, מפספס פה חנוך את הנקודה המרכזית. רגשי האשם הם המנוע המרכזי של הפרקטיקום הדתי. ומה יותר טוב מלהדגיש את הנושא היחיד שכולם כולל כולם ייכשלו בו בוודאות?
ההיגיון הפנימי הוא כזה: ההנחה היא שכולם מאוננים, ולכן אם ניקח את איסור האוננות נעצים אותו, נהפוך אותו למרכזי, נוודא שלכל הנערים הדתיים יווצרו רגשי אשם חזקים. רגשי האשם ינווטו אותם להתחזקות בתורה מצוות ומעשים טובים. ובכך נקרב את הגאולה השלמה בב"א. אחיו הקטן של איסור האוננות הוא איסור "ביטול תורה" שגם הוא יצרן לא רע בכלל של רגשי אשם.
ואכן השיטה עובדת לא רע בכלל, אם כי יש לה גם השפעות הפוכות. על עצמי אדע לספר שעודף ברגשות אשם גרם לי לקריסת מערכות דתית טוטאלית.
הבעיה הדמוגרפית
באחד מפרקי הספר קורא חנוך לאנשי המגזר לבחון מחדש את הנורמות המקובלות בתכנון המשפחה. ובעצם מטיף להקטנת הילודה במגזר הדתי לאומי. גם פה טועה חנוך טעות מרה. הרי מגזרנו הדל הוא היחיד שלא זוכה להתרבות. החילוניים חבריה של נועה תורמים חוזרים בתשובה למכביר היישר לזרועותיו של המחנה החרדי, בסיועם של אמנון יצחק, ר' נחמן ומנגנון משומן.
מגזרנו תורם כעשרים אחוז ממיטב בניו למגזר החילוני. ודווקא אלינו המגזר הכי שווה, הכי נכון, הכי פצצות, אף אחד לא בא. זה עצוב, אבל זה המצב. ולכן אנחנו חייבים להמשיך ולהתרבות כדי שלא ניכחד חלילה. אני קורא לאנשינו ביו"ש ובערים השבעות הבו לנו ילדים, ואל תקשיבו להבליו של אותו כופר בעיקר.
אורי אורבך, 33, נולד במושב נוב וחי כיום בתל אביב. מהנדס במקצועו ודתל"ש בהשקפתו
נא להמתין לטעינת התגובות
