כניסת השבת - הבד"ץ והבנדנה

מהם גבולות הצוואר. מהו אורך הגרביים. מאילו מטפחות צריך להישמר, ואיך למנוע מהטעון כיסוי להתגלות אחרי אינספור פשקווילים זועמים וגרסאות מקומיות, קבלו את תקנון הצניעות הרשמי

אבישי בן חיים | 13/10/2007 19:53

"אורך החצאית לא יפחת מחצי הרגל שבין הברך לעקב", " גם בסגירת הכפתור השני בחולצה בעלת צווארון עלול להתגלות הטעון כיסוי מקדימה", ואזהרה מפני חבישת "בנדנה". לא , לא מדובר בסעיפים מקוד הלבוש החדש לבאים בשערי הכנסת מבית מדרשה של יושבת הראש המעיקה דליה איציק. אפילו לא בעוד גזרה מבית מדרשו של המחוקק שחירטט על דגלו את ההצקה לאזרח הקטן חבר הכנסת גלעד ארדן. מדובר בניסיון ראשוני, הנערך במקומו היותר טבעי, לקבוע את קוד הלבוש הצנוע והמחייב לנשים חרדיות.

אחרי אינספור פשקווילי צניעות זועמים, חוברות ובהן תיאורים גרפיים פרטניים של גוף האישה ולבושה המומלץ, ואינספור תקנוני צניעות מקומיים לבנות סמינר זה או אחר, יצא לדרך תקנון הצניעות החרדי הרשמי והמסודר, המתיימר לקבוע את לבוש כלל הנשים החרדיות ומופיע בחתימת חשובי פוסקי ההלכה החרדיים, מנהיג הציבור הליטאי הרב יוסף שלום אלישיב ובכיר הפוסקים החסידיים הרב שמואל הלוי ואזנר.

הבד"ץ החדש "משמר התורה - בית דין לענייני צניעות", בחר להפיץ את התקנון בדרך חריגה. בימים אלה הסתיימה שליחת עשרות אלפי עותקים ממנו היישר לתיבות הדואר של משפחות חרדיות ולראשי כוללים ורבני קהילות. גורמים בציבור החרדי הסבירו כי התקנון לא פורסם בראש חוצות אלא בדיוור אישי כדי ש"המלחמה למען הצניעות תיעשה בצניעות". כך יימנע מצב שבו דווקא בגלל המאבק למען הצניעות ייחשפו ילדים חרדיים לסוגיות מסקרנות כמו אורך החג צאית המותרת, פלאי השסע המגונה, דקות הגרביים האסורים ומה בדיוק "טעון כיסוי מקדימה".

התקנון נפתח בהסבר על נחיצותו: "על המחנכים המופקדים על חינוך הבנות לקבוע מהו לבוש רחובי שיש להתרחק ממנו", וכן : "בדורנו, שלא כבדורות קודמים, נפרצו סכרים רבים ובפרט בענייני צניעות הלבוש. בעבר עברה המורשה מאם לבת ולא היה כלל צורך לפרט ולבאר, אך בזמננו נשתנו הדברים וישנן השפעות חיצוניות רבות החודרות, לצערנו, גם לבתים הטובים ביותר. לכן ראינו צורך, כשלוחי דרבנן, לפנות אל כל ראשי משפחה ומשפחה".

התקנון החדש והפרטני, שהגיע לידי "מעריב", כתוב בלשון עדינה ביחס לפשקווילים ברחובות, אך מקיף מלמעלה עד למטה את שלל מלבושי הנשים החרדיות, מהפאה והמטפחת, דרך החולצה והחצאית, ועד הגרביים, וכולל תרחישי מקרים ותגובות. אז הנה הוא לפניכם, רשמי גם אם לא סופי, כי תמיד יימצא העסקן החרדי שיאתר תקלה צניעותית נוספת ויזעיק את הרבנים לתקן:

כיסוי הראש: "בין פאה, בין מטפחת ובין כובע, חייבים לכסות את כל שיער הראש". חובשת הפאה באשר היא מונחית להקפיד "שלא תיראה חס וחלילה כפנויה, אלא יהיה ברור וניכר לכל שהיא נשואה", ובהתאם לכך להימנע מכל דבר שמטרתו לשוות לפאה מראה של שיער טבעי, למשל "שביל לבן או צבע הרשת כחיקוי לצבע הקרקפת" או "תסרוקות כדרך הנערות".

שביס צילום: לאה מרמורשטיין-ירחי

לגבי אורך הפאה נקבע כי "האורך המקסימלי לא יותר מכיסוי הצוואר, ובשום אופן לא יעבור את קו הכתף". גזרה קשה נוספת היא ש"השערות לא תכסינה את הלחיים". הנוהגות לחבוש מטפחת מוזהרות מפני ה"בנדנה", שכן "מטפחות בנדנה בדרך כלל קטנות ואינן מכסות את השיער כדין". חובשות הכובעים מוזהרות מפני "כובעים ארוכים, שמפאת משקלם נוטים להימשך לאחור וממילא מתגלה השיער מקדימה".

החולצה : בתקנון נכתב כי הצוואר הנשי אינו איבר המצריך כיסוי, אך גבולותיו הוגדרו בפרוטרוט. "גבולות הצוואר: מהצדדים-מתחילת שיג פוע הכתפיים. מאחור-מהעצם הראשונה שבג חוליות. מלפנים-מעל שתי עצמות הבריח אשר שקע קטן ביניהן". באותיות קטנות מופיעה בתקנון האזהרה הבאה: "במצבים מסוימים עלול להתג גלות הטעון כיסוי בצדדים, כגון: נושאת תיק צד, מרימה תינוק וכדומה. גם בסגירת'הכפתור השני' בחולצה בעלת צווארון גברי עלול להתגלות הטג עון כיסוי מקדימה".

אורך החולצה:

"ארוכה דיה באופן שלא יתג גלה הטעון כיסוי בכל מצב. לפחות עשרה סנטיג מטרים מעבר למותן". אורך השרוול צריך לכסות את המרפק "בכל מצב", וחל איסור על "שרוולים מהודקים". וכדי למנוע אי הבנות, "אין ללבוש חולצה נוספת בעלת שרוול קצר על גבי חולצה בעלת שרוול ארוך".

מידת החולצה: "אין לסמוך על התווית המוצמדת לבגד ומורה על מידתו. יש למדוד ולוודא שהבגד אכן רחב דיו".

צורת החולצה: "חולצה צמודה אסורה, על כן אריגים הנצמדים לגוף (כגון לייקרה, טריקו וכג דומה) נאסרו בלבישה ואין ללבשם אף תחת ז'קט או אפודה".

החצאית : "אורך החצאית לא יפחת מחצי הרגל שבין הברך לעקב. . . הגזרה תהא רחבה דיה, באופן שלא תהיה ניכרת צורת ההליכה. . . התחלת החצאית תהא מהמותניים (לא למטה מהמותן ולא מעליו). . . השסע-אסור אף מתחת לברך".

הגרביים : "אורך הגרביים - לפחות עד למעלה מן הברך. . . עובי הגרביים-באופן שלא תיראה הרגל".

תלמידות חרדיות צילום: ברדוגו

מלחמה לחיים ולמוות

לא יאומן על מה ולמה עדיין תקוע הוויכוח על תרומות האיברים מצילי החיים בין הממסד הרבני לממסד הרפואי. כבר עשרות שנים הם רבים. על מה בעצם? ברבנות הראשית הכחישו את ההודעה שיצאה מההסתדרות הרפואית השבוע, שעל פיה במסגרת הדיונים הקדחתניים בכנסת על החוק להשתלת איברים הושגו הבנות באשר לקביעת רגע המוות.

על פי הבנות אלה, הודיעה ההסתדרות הרפואית, תוותר הרבנות על דרישתה להשתתפות רב בהליך קביעת המג וות של תורמי איברים, ובתמורה "רופאים יעברו הכשרה שבה יתוודעו גם להיבטים ההלכתיים של קביעת רגע המוות ביהדות ובדתות אחרות. רופאים אלה יקבלו תעודת הסמכה חתומה מטעם המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית".

לכאורה, בסיס המחלוקת בין עמדת הרפואה לעמדת ההלכה הינו קביעת רגע המוות. הרבנים מגדירים נטילת איברים לתרומה לפני רגע המוות, על פי ההלכה, כלא פחות מרציחה. עמדת הרפואה היא שרגע המוות נקבע בשעת מות המוח, בעוד עמדת פוסקי ההלכה המשפיעים, כלומר הרב אלישיב, היא שרגע המוות נקבע רק בשעת מות הלב.

מועצת הרבנות הראשית, אגב, קיבלה כבר בשנת 1986 החלטה המקבלת בתנאים מסוימים את עמדת הרפואה לגבי מוות מוחי. אז מה. הרבנות גם קיבלה החלטה בעד "היתר המכירה" בשנת השמיטה, ובכל זאת מתכופפת עכשיו בפני פסיקותיו המחמירות של "פוסק הדור" הליטאי הרב אלישיב. בדיוק כמו שהתקפלה מפני עמדתו אחרי הכותרות הגדולות בעניין ההסכם כביכול בין הרב הראשי שלמה עמאר לבין שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן בעניין נישואים אזרחיים (בין גויים לגויים! ) ובענייני הגיור.

כך או כך, הבעיה שבאמת מחבלת בניסיונות להגיע להסכמה היא, לא תאמינו, חוסר אמון. הרבנים לא מאמינים ביושר הרופאים ומסרבים לסמוך עליהם. לכן התנאי של הרבנים לתמיכה בהשתלות, כפי שנקבע אפילו באותה החלטה של הרבנות הראשית, הוא: "שיתוף נציג הרבנות הראשית לישראל כחבר מלא בצוות הקובע את מותו של התורם".

בהסתדרות הרופאים דוחים בתוקף דרישה זו ומסבירים: "קביעת רגע המוות, על פי הפרוטוקול המוסכם, היא הליך רפואי טהור המסור בידי הרופאים בלבד. הרופאים מתנגדים לכך שתהיה בקרה של הרבנים על קביעת רגע המוות. הם סבורים כי יש להיזהר מכל משמר שלא להכפיף את הרפואה לדת".

טוב שלא שמעו את ההצעה שהעלה אחד הרבנים בישיבת מועצת הרבנות הראשית שדנה בנושא לפני למעלה מחצי שנה, שלפיה הרופאים שיוסמכו יופיעו לפני מועצת הרבנות הראשית ויתחייבו בפניה לפעול על פי קביעת מועצת הרבנות הראשית בנוגע לקביעת מוות.

לא מעט חולים בישראל ממתינים להשתלת איברים ומייחלים לפתרון שיוביל להרחבת מעגל התורמים החרדים, הדתיים ואף החילונים הרבים, הרגישים ברגע המוות של בן משפחתם לעמדת ההלכה היהודית. אבל עוד ארוכה הדרך, וכרגע מתנוסס עליה תמרור: ללא מוצא.

בעקבות הפרסומים השבוע העריך בכיר ברבנות הראשית: "אין סיכוי שתהיה הסכג מה של הרבנות בנושא הזה. זה מנוגד לדעת גדולי הפוסקים. הדרישה היא שרב יהיה נוכח בשעת קביעת המוות. הוויתור על זה לא יקום ולא יהיה". גורמים חרדים בכירים הבהירו כי אין כל סיכוי שהרב אלישיב יאשר את הסיכום המוצע. גורמים רפואיים בכירים הבהירו כי אין סיכוי שיאשרו לרב לפקח על עבודתם. אז מה יהיה? כנראה כלום.

יציאת השבת רבנית במלח

אף אחד לא יודע עד לאן תגיע מדיניות ההחמרה החרדית ואם תיעצר באיזה שהוא מקום. תמיד יכול להופיע מישהו עם הצעה יצירתית להחמרה נוספת ולא רק בענייני צניעות.

הנה אחת כזאת, פרי מוחו הקודח של ילד חרדי נבון מבדיחה אולטרה אורתודוקסית נפוצה. הילד הגיע עם אבא שלו לביתו של רבם המחמיר. על השולחן הייתה מונחת צלחת ועליה גפילטע פיש. הרב ביקש שיעבירו לו את המלחייה ושפך כמויות של מלח על האוכל.

הילד ביקש להבין ואביו הסביר לו "הרב רוצה לפגום בטעמו של הגפילטע פיש כדי לא ליהנות מהבלי העולם". לחדר נכנסה הרבנית, נאה במיוחד ועם פאה מטופחת. הילד המשתומם התבונן בה ופסק: "את המלח הרב הרב צריך לשפוך עליה".