מקלות בגלגלים
איה מרקביץ' טוענת כי במקום להגן על רוכבי האופניים בישראל, 'חוק הקסדה' מסכן את חייהם
בסוף חודש יולי האחרון, רגע לפני היציאה לפגרה, עבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת "חוק הקסדה" של ח"כ גלעד ארדן מהליכוד, הגוזר כי כל רוכבי האופניים בישראל, ללא הבדלי גיל וסוג הרכיבה – ילדים כמבוגרים, בעיר ובקיבוץ, ברכיבת שטח ובכבישים בין-עירוניים, בתחרויות ובשבילי אופניים מסומנים – יהפכו מעתה לעבריינים פוטנציאליים, ודינו של מי שייתפס רוכב ללא קסדה יהיה לשלם קנס של 250 שקלים. שלא במקרה, עלה החוק על סדר היום לאחר שני סופי שבוע עוקבים שבהם נהרגו באורח טרגי רוכבי כביש מקצועיים, מי מפגיעת רכב קטלנית ומי מהתקף לב. כולם, מן הסתם, חבשו קסדות.
אלא שח"כ ארדן ושאר תומכי החוק שלו מעדיפים שלא יבלבלו אותם עם עובדות. על אף שעמותת "ישראל בשביל אופניים" מציינת באתר האינטרנט שלה כי בישראל אין מידע סטטיסטי על מספר הרוכבים, תאונות האופניים או הגורמים להן, וכי רק עיריית תל-אביב מרכזת נתונים כאלה - מהם עולה כי החוק מיותר – לא נעשה מחקר רציני קודם לניסוח החוק ולהעברתו בכנסת.
וכך עיוורים הציבור ומחוקקיו למה שאנו, הרוכבים המושבעים והמיסיונרים, למדנו על בשרנו: בטיחות הרוכבים תלויה יותר מכל ב"מסה הקריטית" שהם תופסים על הכביש, ואשר מרגילה את נהגי המכוניות להיזהר בהם. לנו ברור שכמות הרוכבים תיפגע חמורות מחיוב של חבישת קסדה בחוק, בכל מצב ובכל גיל. הקסדה מסורבלת, אנטי-סקסית, מפריעה לאידוי יעיל של זיעה מהראש, מציקה למגדלי זיפים ברצועותיה ומפיגה חלק חשוב מקסמם האלגנטי של האופניים ככלי תחבורה נעים ונוח, בעוד הרוכב נאלץ גם להיטלטל עמה רגלית.
לא מדובר בפיתוח של טענה לוגית בעלמא; הנתונים היבשים שנאספו בארצות הבודדות שבהן נוהג "חוק קסדה" מרחיק לכת כשל ארדן, עומדים מאחוריה. באוסטרליה, למשל, שבמחוזותיה השונים התפשט החוק בהדרגה מאז 1990, נרשמה בעשור האחרון ירידה דרמטית של לא פחות מ-40 אחוזים במספר הרוכבים (!). למרות העלייה המתבקשת בשיעור חובשי הקסדות בעקבות הטלת קנסות על "עברייניה", לא הוכח כי חלה הפחתה בפגיעות ראש עקב תאונות אופניים באוסטרליה, מאז כניסת החוק לתוקפו.
מה, אם כן, מבקש המחוקק להשיג בכינון חוק שכזה? קשה לומר. לא אהיה הראשונה לטפול לח"כ ארדן פופוליזם, ולא האחרונה להציע לבדוק לאיזה כיס מגלגלת הכנסת את רווחי מכירת הקסדות. ואפילו אם כל עוונו של ארדן מסתכם ברשלנות פושעת, ראוי היה ששאר חבריו למשכן יגלו אחריות וידאגו לשאול, בטרם ירימו את היד, מה טעם מצא יוזם החוק לתקוע מקלות בגלגלי הרוכבים ולהוריד אותם מהכביש – מבלי לדאוג, תחילה, לסלילת שבילי אופניים חלופיים?
כך או כך, האיום הגלום בחוק - מקומם במיוחד לאור הפריחה שלה זוכה הענף בשנים האחרונות. מאז החל פרוייקט שבילי האופניים בתל-אביב, למשל, קפץ מספר הרוכבים בשיעור של פי שניים וחצי ויותר, ואילו מספר תאונות האופניים בעיר פחת ביותר ממחצית, בהתאמה. המשך התפתחותו של הענף, כאמצעי תחבורה, כתחביב וכדרך חיים, עתיד היה לשאת ברכה לכולם
חוסר אחריות ובורות, כנראה, הם שגרמו לחברי הכנסת לאשר בפזיזות חוק שבמקום להגן על רוכבי האופניים, מגלגל לפתחם – ולכיסיהם – את הדאגה (המפוקפקת) לביטחונם. ומדוע דווקא קסדות? למה לא קנס על מי שרוכב ללא תאורה קדמית ואחורית, או ללא בלמים? ואם כבר קסדה, מדוע בחקיקה מאיימת ולא בחינוך, או קמפיין ציבורי? האמנם יודעים חברי הכנסת שיעילותה של קסדת האופניים מוגבלת רק לנפילות עצמיות (במהירות של עד כ-23 קמ"ש), וגם אז מסכנת את מי שידו אינה משגת לרכוש קסדה יעילה, או החובש אותה לא נכון (ילדים, למשל)?
למזלנו היחסי, ההתנהלות הרשלנית לא פסחה על משרד התחבורה. וכך, בין חג לחג מתנהל המשרד בעצלתיים, ועל אף שב-1 באוקטובר נכנס חוק הקסדה לתוקפו, בינתיים לא נקבעו כללים שיגדירו מהי "קסדה תקנית", ולפי שעה טרם החלה רדיפת העבריינים עירומי הפדחת. עדיין לא מאוחר לקום ולהבהיר לנבחרינו את התנגדותנו לחוק האיוולת, כדי שבמקום לקחת צעד אבולוציוני ורע לאחור, נדווש קדימה – מארבעה גלגלים לשניים.
נא להמתין לטעינת התגובות
