משפטן נ' משתמט
יובל אלבשן שם לב שהדיון הציבורי במשתמטים הוא שיא הדמוקרטיה. אלא שגם כאן מתערבים משפטנים
ואז, כמו תמיד, נכנסו אל תוך הדיון הציבורי הכל-כך חשוב הזה המשפטנים, ואיימו להשביתו. ראשונה היתה עו"ד שלומית ברנע, היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, שטענה, כי "אפליית אמנים שהשתמטו משירות צבאי בצה"ל היא בלתי חוקית ומעוררת בעיות משפטיות שונות". אחריה החרו החזיקו מומחים אחרים למשפט ציבורי ולזכויות אדם, שהלינו על הפגיעה האנושה בשוויון שתגרום אותה מדיניות אם תוגשם, וחלקם אף הבטיחו שיעתרו לבג"ץ אם אכן הממשלה תממש אותה.
ההתערבות המשפטית הזו סיפקה הוכחה נוספת לסכנה שבתופעת "משפוט יתר". הנה באים יודעי הכל, לובשי הגלימות השחורות, והם קובעים מה מותר ומה אסור, ואגב כך מנוונים את התן-וקח הפוליטי, שהוא צינור החמצן של כל דמוקרטיה. "זה אסור", קבעו אותם משפטנים, כאילו מדובר באמת אחת ויחידה שאין עליה עוררין, למרות שבעולם המשפט לעולם אין רק אמת אחת, ותמיד יש מחד ומאידך.
כך למשל, מול טיעוני האחרונים ניתן לטעון, שדווקא פעולה כזו מצד המדינה מתקנת את אפלייתם הכלכלית של הצעירים, שהתגייסו ונתנו למדינה שנים רבות ללא שכר ראוי, בעוד שחבריהם לשכבה שלא מתגייסים צברו במהלך אותן שנים כסף, נכסים ומיומנויות. זו לא אפליה, שכן לא מדובר ביחס שונה אל שווים, אלא יחס שונה אל שונים, וזה כמובן מותר.
לכן, תפקיד היועצים המשפטיים במקרים שכאלה הוא לא לקבוע מה מותר, אלא לקבוע רק איך זה אפשר. ושוב, אין פסול באינטרס הציבורי (בטח של חברה בסכנה קיומית) להוקיע את אלה שלא מוכנים לתרום את חלקם למדינה, למרות שהם יכולים לעשות זאת. זה אינטרס לגיטימי שניתן לאזן אותו אל מול אינטרסים אחרים, אפילו
כך או אחרת, אין ספק שזה דיון שהחברה הישראלית חייבת לנהל בינה לבין עצמה, ובצורה הנוקבת ביותר. אנחנו חייבים להידרש לשאלה איך מחברה ערכית ומגויסת הפכנו לחברה אגואיסטית ומפוררת. אם גם דיון זה יועבר לאולמות הממוזגים של בתי המשפט, זו תהיה התדרדרות נוספת בתהליך עיקורה וניוונה של הדמוקרטיה הישראלית, וזה הרבה יותר מסוכן מהסכנה הטמונה בהשתמטותם של מרינה בלומין, איתי טיראן ודומיהם.