חגיגה של דמוקרטיה, אלק
נדב איל מסביר כי בנימין נתניהו לא הצליח להפיח חיים בבחירות במטרה להקטין כוחו של פייגלין
הניסיון למצוא איזה שביב של עניין חדשותי בבחירות הללו הוא ניסיון אבוד. אנשי נתניהו מטפחים את ה"חשש" מפייגלין כדי להעלות את אחוז ההצבעה ולהימנע מהפרשנויות הברורות שאחרי הבחירות - שזו הייתה התמודדות פנימית משמימה ומיותרת שלא הוסיפה שום דבר לליכוד.
בכל מקרה, לנתניהו אין על מי להלין אלא על עצמו. כנראה שהוא היה מנצח את סילבן שלום בכל תאריך, אבל פתאום החליטו הוא ומקורביו שחייבים, אבל ממש חייבים, שההתמודדות תהיה באמצע אוגוסט.
זה אמנם שירת את המטרה של סילוק שלום מהמירוץ, אבל בהחלט יצר התמודדות שאינה עושה את מה שבחירות פנימיות אמורות לעשות למפלגות גדולות - לעורר בהן עניין ולחזקן. הדוגמה הרלבנטית היא מפלגת העבודה: שני סיבובי בחירות וקרב אכזרי רק הובילו להתחזקותה בסקרים והיא שומרת על המנדטים שצברה.
בליכוד לא מתעניינים בבחירות
אם מרחיבים את היריעה, מגלים שבעוד שמפלגת העבודה מגלה נוירוטיות בבחירת מנהיגיה ומחליפה אותם בממוצע כל שנה מאז ,1999 הרי שהליכוד סובל מקיבעון מנהיגותי כבר 15 שנים. מאז 1993 זה ביבי ואריאל שרון שמובילים את המפלגה או נאבקים על השליטה בה. האישים שנחשבו לאופוזיציה לנתניהו סולקו עוד בסוף שנות ה-90 העליזות, ומי שנותרו לא הצליחו מעולם ליצור מרכז כובד שישתלט על המפלגה.
כעיקרון, זו אינה תופעה שלילית לטווח הקצר, הציבור העניק לליכוד את השלטון ברובן של 15 השנים הללו. מצד שני, זה גם בטח לא מעניין ובטווח הארוך גם מסוכן.
ויש
את פייגלין. כאשר גוף חי נקלע לחולשה, יש סיכוי מסוים שידבק בו טפיל. מנהיגות יהודית היא טפיל פוליטי. אנשיה מתפקדים לליכוד והופכים לחברי מרכז, אך הסטטיסטיקות של ההצבעה ביהודה ושומרון מראות שהם עצמם אינם מצביעים למפלגה. ואולם גם אם פייגלין יקבל 30% מהקולות זה לא אומר הרבה, לבד מכך שהליכודניקים לא אוהבים להשתתף בבחירות מפוהקות.
סילבן שלום השווה את הבחירות הללו לבחירות בסוריה מבחינת הדמוקרטיה והעניין, אך הוא טעה: עושה רושם שבסוריה נורא מתעניינים בבחירות, גם אם הן משחק מכור. בליכוד אפילו זה לא.
נא להמתין לטעינת התגובות
