עריצות המיעוט
הניסיון מוכיח שיש יותר החלטות מטופשות של בתי משפט גבוהים מאשר של פרלמנטים או ממשלות וישראל היא מדינה שבה המעורבות השיפוטית בהחלטות הרשות המבצעת הגיעה לרמה שאין לה אח ורע בעולם
בשיעור הראשון במשפט חוקתי לומד הסטודנט שדמוקרטיה איננה שלטון הרוב. דמוקרטיה היא גם, ואולי אף יותר, שלטון החוק וזכויות יסוד. זה נכון. הרוב הוא עניין מסוכן, סיפרו לנו באותו שיעור ראשון, שהרי הרוב עלול, למשל, לשלול את זכות ההצבעה של הג' ינג'ים.
כך החלה תעשיית ההצדקות של האקטיביזם השיפוטי. התחלה שכולה הפחדה. השופטים אינם רק פרשני החוק, שכנעו אותנו. הם גם אלה שישמרו על כולנו מפני עריצות הרוב. הם הדמוקרטים שיעצרו את הברברים. כלומר הפוליטיקאים.
אתנחתה היסטורית קלה: הניסיון מוכיח שיש יותר החלטות מטופשות של בתי משפט גבוהים מאשר של פרלמנטים או ממשלות. היה זה בית המשפט העליון של ארצות-הברית ששלל זכויות של שחור, הפך אותו לחפץ והוביל למלחמת האזרחים.
היה זה אותו בית משפט שפסל חקיקה שעיגנה זכויות יסוד של עובדים. והרשימה ארוכה. אך אין דוגמה אחת בהיסטוריה של רוב פרלמנטרי ששלל את זכויות הג' ינג'ים. כן, יש את המקרה של גרמניה הנאצית, אלא שאז לא היו שופטים שיעמדו מול הדיקטטור. "אם הדמוקרטיה מתה בלבבות, אין שום בית משפט חוקתי שיוכל להציל אותה", אמר לרנד הנד, אולי גדול השופטים של ארצות-הברית, שהתנגד נחרצות לאקטיביזם שיפוטי.
נחזור לישראל. בית המשפט העליון הגן פה ושם על זכויות המיעוט. אבל זה לא היה העיקר. הוא החל לפגוע בזכויות הרוב. אף אחד לא איים לשלול את זכות ההצבעה של הג' ינג'ים, אבל השופטים היו שם כדי להציל אותנו מסכנה שלא קיימת. ותוך כדי מבצע ההצלה המפואר הזה, הצלה בכפייה, סיפחו לעצמם עוד ועוד סמכויות.
התהליך הזוחל של פגיעה בזכויות הרשות המבצעת, ובהמשך גם הנבחרת, לטובת הרשות השופטת, החל לאחר המהפך. פרופ' מנחם מאוטנר הצביע על הסבר סוציולוגי: האליטה הישנה, שאיבדה את השלטון במהפך, מצאה דרך לחזור לשלטון-באמצעות בית המשפט.
הוא יכתיב ערכים. וערכים, לימד אותנו המשפטן הדגול פרופ' בנימין אקצין, הם עניין שדנים בו בבתי נבחרים. שם נקבעים האיזונים. השופטים אינם אמורים לגעת בהם. אבל שופטינו החליטו שהם מתערבים. שום סכנה לא היתה ברקע, אבל חסידי האקטיביזם זעקו "זאב, זאב", שלא היה, כדי לרמוס את האיזונים שקיבלו ביטוי בחוקים, לטובת הערכים שלהם.
ישראל היא מדינה שבה המעורבות השיפוטית בהחלטות הרשות המבצעת הגיעה לרמה שאין לה אח ורע בעולם. זו עובדה, לא דעה. אין לזה כל קשר לזכויות אדם. יש לזה קשר לכוחניות מוגזמת ולזלזול בבוחרים ובנבחרים, תוך שירות של אליטות מבוססות, אלה שחברות במסדר "הציבור הנאור". כך הגענו למצב שבו בשם הלכות ה"סבירות" וה"מידתיות" שופטים מתערבים בכל החלטה שלטונית.
הכל שפיט. ביטול חוקים הוא שולי. העיקר הוא במחיקה מוחלטת של העיקרון החוקתי של הפרדת רשויות. השופטים יחליטו על צורת המיגון, בלי להבין דבר באסטרטגיה. השופטים יחליטו על מינויים פוליטיים, בלי להבין דבר במדע המדינה (או בצורך במנגנוני מוביליות באמצעות מינויים פוליטיים).
השופטים יחליטו על כתבי אישום, בלי לעיין במסמכי הראיות. השופטים יחליטו אם להקים ועדת חקירה, אף על פי שהחוק קובע שהסמכות נתונה לממשלה ולה בלבד. השופטים יחליטו לתת הכשר לעזמי בשארה, למרות חוק מפורש שהורה על פסילתו. והרשימה הולכת ומתארכת.
האם
וכל זה בלי לומר מילה אחת על התנהלות אישית. שהרי אנו עוסקים כאן בעניין המהותי, לא האישי. אלא שגם בהנחה שהם מלאכים ואנשי מופת, הם הולכים ומוחקים את רצון הבוחרים והנבחרים. הם מערפלים את הוויכוח עם סיסמאות על "שלטון החוק" כדי להצדיק את שלטון המיעוט.
פרידמן רחוק מלהיות מהפכן. הוא נוגע רק בהסדרים קטנים. הוא עדיין לא נגע בצורך הדחוף לבטל, או לפחות לרסן, את הלכות הסבירות והמידתיות שבשמן בוצעה בישראל הפיכה שיפוטית. פרידמן הפך בעיני זרם מסוים מאוד לאויב האומה, אף שהוא עדיין לא נגע בדבר האמיתי. אפשר להניח שהוא גם לא ייגע בעיקר העיקרים הזה. פרידמן יובס. ויחד איתו תעמיק הפגיעה הדמוקרטיה.
* הבהרה: בטור זה נכתב בשבוע שעבר בטעות כי הוגש כתב אישום נגד עורך הדין יחזקאל ביניש בקשר לתזמורת הסימפונית ירושלים. מובהר בזה כי לא הוגש כתב אישום בנדון.
נא להמתין לטעינת התגובות
