"טום קרוז, הרב אלישע אבינר מאחוריך"
הרב אלישע אבינר מתנגד נחרצות לשימוש ברטלין, כיוון ש"זו לא הדרך הדתית". בכך הוא מאחד עמדות לראשונה עם הסיינטלוגים - מתנגדיה הבולטים של התרופה
"השימוש בריטלין, כותב הרב אבינר, שאינו רופא או פסיכולוג קליני כידוע "הוא היפוכו של החינוך. אנחנו [הדתיים]מאמינים בבחירה החופשית של כל אדם, אם להתנהג בדרך טובה או רעה. אנחנו מאמינים ביכולתו של האדם לעצב את התנהגותו".
הרב אלישע אבינר מאשים את "ההשקפה המערבית", בכך שבני אדם נכנעים לחולשותיהם ומשתמשים בתרופות כדי להעלים אותן.
"השימוש המוגבר בריטלין [הוא] תולדה של ההשקפה המערבית המקבלת את האדם כפי שהוא, על חולשותיו המולדות, ואיננה דורשת ממנו לשנותן... זרמים מרכזיים בפסיכולוגיה המערבית מסתפקים במתן כלים כיצד לחיות יותר טוב עם החלושות וכיצד להשלים איתן. אם כך, אנחנו תלמידי משה רבנו, אסור שיהיה לנו חלק ונחלה בשימוש בריטלין".
בעלון "רק רצינו להאיר" , שהביא את הדברים, השיבו לכבוד הרב בלשונו שלו: "הדבר דומה למצב בו רב כלשהו מרכיב משקפיים. נכון, מדובר בלקות מסוימת בעדשת העין, אך אדרבא, יתאמץ קצת כבוד הרב ויתגבר על תכונותיו המולדות. למה להשתמש בדבר שמקל על איכות החיים? זו בחירה בדרך הקלה!
ולמי שחושב שיש הבדל בין לקות פיזיולוגית בעדשת העין לבין לקות פיזיולוגית בוויסות המטבולי באונה המצחית, יתכבד נא וילמד רפואה במשך שש שנים, או שיצטרף רשמית לכת הסיינטולוגיה (טום קרוז וג'ון טרבולטה כבר שם!)".
אני מצטער שאני אקלקל את החגיגה האינטרנטית: אני תומך בשימוש בריטלין.
אינני רופא ולא פסיכולוג, אלא רב, לכן טבעי הדבר שאתייחס להיבטים האידיאולוגיים של השימוש בריטלין. את המאמר הקצר על הריטלין פיצלתי לשניים בגלל אילוצי מקום. בחלקו הראשון הצגתי מספר טיעונים אידיאולוגיים שנפוצו לאחרונה נגד השימוש בריטלין. בחלק השני של המאמר אני דוחה אותם ומסביר את חיוניות השימוש בריטלין. כל המתעניין מוזמן לקרוא את הדברים בשלמותם (ניתן לראות אותם באתר של מכון מאיר, בגיליון של פרשת ראה).
בשולי הדברים, שני הרהורים נוגים:
א. לוּ היה הכתב ממתין עד לפרסום החלק השני של המאמר, הוא לא היה טועה בהבנת דברי. אבל, אהבת הסקופים מעבירה את התקשורת על דעתה. ומכאן להסקת מסקנות חפוזות, לפרסומן בשער בת רבים ולהדבקת כותרת שערורייתית (הרב "מאחד עמדות עם כת הסיינטולוגים"). אין סבלנות לחכות לפרסום המלא של הדברים. אין סבלנות,
ב. זכתה הכתבה לתגובות רבות (טוקבקים). חלקן עניניות ולגיטימיות, וחלקן השמצות אישיות. תחת מסווה האנונימיוּת של הטוקבקים, הכל מותר: לחרף ולגדף, ללעוג, לבזות וכדומה. זהו נגע חברתי שאי אפשר לעבור עליו בשתיקה. בחסות הטוקבקים הולכת ומתפתחת תת-תרבות של דיבור שפל ומגונה. אל נשלה את עצמנו שהיא תיעצר בטוקבק הוירטואלי. סופה לחלחל לחיינו הגלויים ולזהם אותם.
קריאת הטוקבקים התוקפניים נגדי העלתה חיוך על שפתי, מפני ששורשם בחוסר הבנת הנקרא. חלקם נראים מגוחכים להחריד. במקום להתעמת איתי בשצף קצף, ניתן היה לברר בשיחת טלפון אחת את עמדתי, ולא לתלות בי בוקי וסריקי. אבל, בחברה שבה אנו חיים, הלהיטות אחר ההתנגחות וההתנצחות גוברת על כל השיקולים הרציונאליים.
נא להמתין לטעינת התגובות
