חצי משרת וחצי מתרץ
סיור של חצי יום עם חיילי צה"ל המגנים מפני מחבלים מתאבדים ונושאים בנטל הביטחון מגלה את הפער בינם לבין "אייקוני התרבות" של כוכב נולד. שטח צבאי
טייס אחד, שרירי וגבוה, מעוטר בזיפים. הוא נראה עייף מאוד לאחר שסיים זה עתה משמרת לילה ב"בור". הוא מסביר לטייס השני, נמוך קומה, שנדמה כאילו יצא מצילומים לשער "ביטאון חיל אוויר", כמה קשה לטוס במטוס ללא מזגן. "בכל המטוסים יש מזגן, נראה לי שאפילו למזל"ט יש מזגן כדי לצנן את המערכות שלו, ורק לנו אין מזגן במטוס", הוא אומר. "אתה לא יודע איזה חום מטורף. אתה לא מאמין". חברו מחייך ונזכר בהנאה במזגן שהוא מפעיל עם עלייתו למטוס.
המשכתי לקריה בתל-אביב. בכניסה לשער "שאול" עמד, באופן חריג מאוד, קצין משטרה צבאית בדרגת רב-סרן. לצדו עמדו שוטרים צבאיים נוספים. הוא ביקש ממני תעודה מזהה. "קצין בש.ג.?", שאלתי בפליאה. "מה קרה, יש מבצע מלביש?". "לא", השיב הקצין. "מישהו צריך לתת מדי פעם דוגמה אישית לחיילים פה, לא?". הוא בודק בקשר את הפרטים ומסמן לי באדיבות שאפשר להיכנס.
השעה כבר שבע ועשרה. כמות בלתי נתפסת של חיילים וחיילות עוברת באותם רגעים במבואות שני הבניינים של משרד הביטחון וצה"ל בדרכם למשרדים. כל אותם חיילים וחיילות מאיישים אינספור תפקידים במרכז העצבים של מערכת הביטחון.
בנתיים כבר הגעתי ללב הקריה. אני ממתין. לפתע עוצר לידי ג'יפ צבאי. בתוכו יושב ארז כהן, קצין בדרגת סא"ל. קצין חכם. תואר שני בהנדסת מכונות, שב"אזרחות" לבטח היה מרוויח עם "מוחו הקודח" משכורת כפולה או אולי משולשת מזו שהוא מרוויח בצה"ל. אבל הערכים שלו השאירו אותו בצבא.
כהן בחר לפקד על הפרויקט האדיר של הקמת גדר ההפרדה. פרויקט שבלעדיו היו מתפוצצים בעורף מדינת ישראל עשרות אם לא מאות מחבלים מתאבדים. התוצאות הקטלניות ברורות. בג'יפ מאחורי יושבת קצינה מדובר צה"ל, שרושמת בקפדנות כל מילה שנפלטת לאוויר, ומדי פעם מפגינה את
מתל-אביב נסענו למחסום תרקומיא החדש, מערבית לחברון. דרך המעבר ייעברו לישראל, תחת בידוק ביטחוני שלא היה כמותו, עשרות אלפי פועלים פלשתינים. המעבר צפוי להיפתח בקרוב, ועד אז ממשיך לפעול המעבר הישן. במעבר זה נמצאים ארבעה חיילי צה"ל, לבושים בשכפ"צ וחמושים ברובים. הם עוברים בחום הכבד ממכונית למכונית, בודקים תעודות ונזהרים שמא מדובר במחבל. סכנה בטווח של מטר.
במחסום החדש לא יהיה כל מגע בין החיילים לפלשתינים. מחבל מתאבד לא יצליח לפגוע בחיילים, גם אם ילחץ על הכפתור ויתפוצץ.
מהמחסום המשכנו לקבר רחל, במבואותיה הצפוניים של בית-לחם. הקבר מעוטר בחומות. עלינו במעלה הפילבוקס הצופה על המקום. שוטר מג"ב בעל עיני דבש בוהקות אוחז במשקפת וסוקר את הצד הפלשתיני. הוא עוקב אחר המתרחש מחשש להפרות סדר נגד הבאים לאזור.
משם המשכנו לשער הכניסה לגוש-עציון. פלוגת לוחמים מגדוד שמשון של חטיבת כפיר מסיירת בציר המרכזי ומאבטחת את האזור, כדי שמחבלים לא יצליחו להסתנן לשטח ישראל.
לא הרחק משם נמצא הכפר צוריף. הנוף? גן עדן. אבל השם צוריף מעלה זיכרונות רעים ממלחמת העצמאות. מחלקת הל"ה של הפלמ"ח, שמחצית מלוחמיה היו סטודנטים מהאוניברסיטה העברית, יצאו לגוש הנצור כדי להעביר להם מזון ותחמושת. בדרכם לפרוץ את הכתר, הם נחשפו על ידי אנשי בית צוריף ששחטו אותם, אחד אחרי השני. ההיסטוריה מאז ועד היום מוכיחה כי הרוע עדיין מבעבע מהכפר.
בהמשך אנו נוסעים בציר החוצץ בין שטח ישראל לשטח הרשות הפלשתינית, ואני מתפלא איזה מאמץ עושה מערכת הביטחון כדי לשפר את מרקם החיים של הפלשתינים. בונים מחלפים תת-קרקעיים ומקימים קירות דקורטיביים. תשתיות שהרשות לא היתה בונה עבורם גם לא בעוד מאתיים שנה.
משם אנחנו יוצאים לכביש 443. בצד ימין של הכביש אני מבחין במגדל ענק שגובהו כ-35 מטר, פי שלוש וחצי מגודלו של הפילבוקס בקבר רחל. הטיפוס בגרם המדרגות התלול אל ראש המגדל הופך למשימה קשה וארוכה, אבל מישהו צריך לטפס כדי לתצפת, להתריע ולהגן על האזרחים הנעים בציר.
בקצה הציר, לא הרחק מהעיר מודיעין, בודקים החיילים ששום פלשתיני לא החליט לנסות להיכנס לשטח ישראל ללא אישורים. משם הדרך חזרה לתל-אביב כבר קצרה. אחרי 40 דקות אני יושב בבית הקפה בקרליבך פינת החשמונאים, ושותה הפוך בינוני עם סוכר חום אחד.
כל פעם כשאני מדליק טלוויזיה ושומע קולות בוקעים מהתוכנית "כוכב נולד", ששותפים לה לא מעט משתמטים מצה"ל שהופכים אט-אט לאייקונים תרבותיים, אני מתמלא בושה וכעס. בושה על החינוך שקיבלו וכעס על הגיבוי החברתי שהם מקבלים. דרך אגב, המנחה של התוכנית, רס"ן במיל' צביקה הדר שירת במערך הנ"מ והוכיח שאפשר לשלב בין שירות צבאי להצלחה מסחררת בתחום הבידור.
מפקדת אוגדת עזה תת-אלוף צ'יקו תמיר, שעל גדר המערכת בפיקודו נעצרים עשרות מחבלים מדי חודש, בחר לסיים את ספרו "מלחמה ללא אות" בהתייחסות למוטיבצייה של הנוער לשרת בצה"ל. "בעיני, הנכונות לתרום ולהתנדב אינה רק פרי של לחץ חברתי, כפי שנוטים לעיתים לפרש את המוטיבציה של בני הנוער לשרת בצבא", הוא כותב בספרו המתאר את המבצעים והקרבות בדרום לבנון. "ההתבוננות מקרוב בחבורה הצעירה שהקיפה אותי, במיוחד בעתות משבר, שכנעה אותי שמדובר בהרבה יותר".
כדי שנוכל כולנו לשבת בנחת מבלי שיכנס לתוך בית הקפה - זה בקרליבך פינת החשמונאים, או בכל מקום אחר - מחבל מתאבד, צריכים כל חיילי צה"ל – ביניהם שני הטייסים, קצין המשטרה הצבאית, לוחם המג"ב בפילבוקס והחיילים במעברים השונים, לעמוד על המשמר יום ולילה. 365 ימים בשנה. חצי עם משרת בצה"ל ונושא בנטל עבור חצי עם שמשתמט ומתרץ.
מדי שבוע מתפרסם כאן הטור "שטח צבאי" של אמיר בוחבוט, כתב nrg מעריב לענייני צבא וביטחון. "שטח צבאי" מתייחס לסוגיות הביטחון של ישראל מזוויות אחרות מאלה שאנו קוראים עליהן במשך השבוע, כדי לנסות ולהבין מה עומד מאחורי ההחלטות והמהלכים שמשפיעים על בטחונה של מדינת ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
