אקו-שיק או אקו-שיט?
יותר ויותר אנשי סביבה יוצאים נגד טרנד הצרכנות הירוקה שפושה בקרב עשירי העולם ומפורסמיו. הם טוענים כי בשביל להגן על הסביבה באמת יש לאמץ ערכי סגפנות. רז גודלניק סבור דווקא כי המוצרים הירוקים מהווים סוכן שינוי שמניע אותנו קדימה
הנתונים הללו בהחלט מרשימים ועולים בקנה אחד עם מגמה עקבית של צמיחה מרשימה במכירות המזון האורגני בארה"ב. אבל האם למכירות הללו יש ערך סביבתי אמיתי? אם כולם יקנו מזון אורגני ונתח השוק יהיה מאה אחוז ולא שלושה, האם זה יפתור את בעיית ההתחממות הגלובלית? האם זה יקדם אותנו באופן משמעותי בדרך לפתרון הבעיה?
עם הגידול במכירות של מוצרים ירוקים והחלחול של צרכנות ירוקה למיינסטרים, מתחדש הויכוח לגבי התועלת שבצרכנות ירוקה. ישנם רבים הטוענים שהצרכנות הירוקה היא לא יותר ממירוק מצפון לשכבה דקה ועשירה. מבחינתם, המחשבה שמדובר בפתרון היא במקרה הטוב אשליה תמימה, ובכל מקרה, אם נמשיך ככה, נגיע לאבדון. האם יש צדק בטענה הזו? על הערך הירוק האמיתי של צרכנות ירוקה בכתבה הבאה.
ג'ורג' מונביוט הוא עיתונאי, סופר ואיש אקדמיה בריטי שעוסק וכותב על נושאים סביבתיים. הוא גם אחד המבקרים החריפים של צרכנות ירוקה. במאמר מרתק שפרסם בעיתון הגרדיאן הבריטי לפני כשבוע, הסביר מונביוט את הטענות שלו כלפי צרכנות ירוקה.
אחת הטענות העיקריות שלו הינה שיש קונפליקט מהותי בין הנסיון להפוך את אורח החיים שלנו לירוק יותר על ידי קנייה של חלופות ירוקות, כמו מזון אורגני, או אופנה ירוקה (בגדים מחומרים ידידותיים לסביבה), ובין הדרישה המרכזית של הסביבה מאיתנו – לצרוך פחות.
הוא מספר על ספר חדש של שחרזדה גולדסמית', שהינו מדריך לצרכנות ירוקה ומכיל עצות מגוונות כיצד צריך לחיות במגבלות המשאבים הסביבתיים שיש לנו. הספר, מספר מונביוט מייעץ לקנות אורגני, עונתי, מקומי, בר-קיימא, ממוחזר. רק על דבר אחד הוא לא ממליץ – לקנות פחות. השוק הירוק, אומר מונביוט, מתפתח וצומח במקביל לשוק הרגיל ולא במקומו ונהיה פלח שוק נוסף, במקום תחליף לשוק. התוצאה היא שאין ירידה של ממש בצריכת מוצרים רגילים, שאינם ידידותיים לסביבה.
בעיה נוספת שמונביוט מצביע עליה היא שהצרכנות הירוקה נהפכה לתחביב החדש של המעמד הבינוני-גבוה. אנשים שמשתייכים למעמד הזה ממתגים מחדש את חייהם בירוק, מרוצים עד הגג מעוד רכישה של פאנלים סולריים לבית או של מכונית היברידית, אבל ממשיכים בשגרת חייהם הרגילה. מבחינתם, בעצם רכישת המוצרים והשירותים הירוקים, שהפכו אצלם לסמלי סטטוס, הם עשו את שלהם ותרמו למאבק בהתחממות הגלובלית. על פי מונביוט, הם לא מבינים כי התרומה שלהם מזערית, אם בכלל.
כמו מונביוט, יש מבקרים לא מעטים אחרים, שמסבירים כי הצרכנות הירוקה היא פתרון קל, אבל לא אפקטיבי. גם הם מתמקדים בעובדה שצרכנות ירוקה, על אף החלופות הירוקות שהיא מספקת, משמרת את המציאות הקיימת ומשפרת אותה בצורה זניחה, או לא משפרת אותה בכלל. הטענה שמועלית היא שצרכנות ירוקה היא תיקון מינורי לאורח החיים שלנו, במקום שבו הפתרון היחידי הוא שינוי משמעותי בדרך החיים שלנו. פול הוקן, סופר והוגה סביבתי נחשב, הביא בכתבה בנושא בניו יורק טיימס את האחוזות הגדולות שמתקינים בהן פאנלים סולריים ותצוגות אופנה ירוקה כדוגמאות לא-נומליה שיוצרת צרכנות ירוקה.
התפיסה של הוקן ושל אחרים היא שאין שום הגיון סביבתי במגורים באחוזה של דונם ושום פאנל סולרי לא מכסה על זה. נהפוך הוא – זה נותן מעין הכשר ירוק למגורים שכאלו. כך נוצרת א-נומליה – במקום לקדם תפיסה של בתים קטנים יותר, שצריכת האנרגיה ומשאבים אחרים שלהם חסכונית יותר, נעשה שימוש בצרכנות ירוקה כדי להכשיר מגורים אנטי-סביבתיים בעליל.
כך גם עם בגדים מחומרים ידידותיים לסביבה. אם אני רוכש חולצה מכותנה אורגנית או מהמפ, אז אמנם אלו חומרים ידידותיים לסביבה, אך עדיין מדובר בתהליכי ייצור, שינוע ומכירה שיוצרים פסולת, זיהום ותוצרי לוואי אחרים לא ידידותיים לסביבה אחרים. לא כדאי כבר לוותר על הרכישה ולהשתמש עוד קצת במלאי החולצות שיש לי בארון?
כדאי, גם כדאי. אבל השאלה אם
הבעיה שלפעמים צריך להיות חכם ולא רק צודק. אני חושב שיש הרבה אמת בטיעונים הללו, אבל השאלה אם הדרך שהם מציעים טובה ואפקטיבית יותר. ההיסטוריה מציבה סימן שאלה בעניין. תנועות וגופים סביבתיים שקוראים לצרוך פחות ולחיות חיים של הסתפקות במועט הם לא דבר חדש, וכבר בשנות ה-70 דיברו והטיפו לכך. התוצאות היו מוגבלות ביותר והקולות הללו נותרו מיותמים בשוליים. הסיבה פשוטה – אנשים רוצים לחיות טוב. נקודה. קשה מאד לשכנע אותם לוותר על חיים נוחים, גם בשביל הסביבה. גם לכפות פתרונות שכאלו מלמעלה לא יהיה אפקטיבי לדעתי מבלי שקודם לכן יכשירו את הלבבות.
וכאן נכנסת לתמונה הצרכנות הירוקה. אני רואה אותה כצעד ראשון בתחילת הדרך. צעד שמטרתו לגרום לרעיונות סביבתיים ולצורך בשינויים לחלחל לראשם של האנשים. בראש ובראשונה, אנשים צריכים להכיר את הבעיות והפתרונות השונים. צפייה בסרט של אל גור, מיחזור נייר, קניית מזון אורגני, שימוש במכונית היברידית, נסיעה ברכבת, התקנת פאנלים סולריים ועוד – כל אלו הם רק צעדים קטנים, אבל כאלו שיוצרים ביחד מסה קריטית ומובילים לצעדים משמעותיים יותר בעתיד.
ולאן העתיד הזה יוביל? לא לפוריטניות בסגנון שנות ה-70 ולא לשימור המצב הקיים עם תיקונים קלים – הפתרון הראשון לא מעשי והשני יוביל אותנו למקומות שאנחנו לא רוצים להגיע אליהם. גם כאן נדרשת דרך שלישית. את החזון שלה משרטט בקווים כללים, אלכס סטפן, העורך של אחד האתרים הירוקים החשובים ברשת.
סטפן, שלהבדיל ממני, אינו מאמין בכוחה של הצרכנות הירוקה, כתב באתר בתחילת החודש את הדברים הבאים: " ... זה לא אומר ששגשוג כשלעצמו הוא דבר רע. להיפך. אני גם לא חושב שאם היינו מנסים, היינו מצליחים לשכנע אנשים שלא לרצות שגשוג. אפילו אני מקווה לכמות נדיבה של שגשוג יום אחד. מה שאנחנו צריכים זה לעצב מחדש מה זה שגשוג, תוך שימוש בחדשנות, חשיבה חדשה וטכנולוגיות מתקדמות בכדי להפוך את השגשוג לבר קיימא".
כאן אני מסכים עם סטפן. זהו העתיד שאליו צריך לשאוף. כזה שמבוסס על רעיונות חדשניים בסגנון 'מהעריסה לעריסה'. בכדי להגיע לשם הכי מהר שרק אפשר אנחנו זקוקים לצרכנות ירוקה. זו, לא רק מכשירה את הלבבות ומכינה אותם לעתיד שונה ממה שהם מכירים היום, אלא גם מניעה שני תהליכים חשובים נוספים, שבלעדיהם אין לנו סיכוי להגיע לסוף הדרך בשלום.
התהליך הראשון הוא הנעה של המישור הפוליטי והציבורי לפעולה. כל המבקרים שטוענים שמדיניות וחקיקה ידידותיים לסביבה הם כלי הנשק החשובים והאפקטיבים צודקים ביותר. אולם, בכדי להניע את נבחרי הציבור לפעולה צריך ציבור עם מודעות ואיכפתיות, וכאן נכנסת לפעולה הצרכנות הירוקה. היא מעלה את הנושאים הירוקים על סדר היום ומובילה לסביבה פוליטית שבה לפוליטיקאים אכפת כי לציבור אכפת. המרכזיות של האג'נדה הסביבתית במאבק בין גורדון בראון ודיוויד קמרון על ליבו של הציבור הבריטי והמחויבות הגוברת של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב לנושאים ירוקים הם דוגמאות לתהליך הזה.
במקביל, גם המגזר העסקי אמור להכנס לפעולה ולשלב חזון ומנהיגות עסקיים ביחד עם אינטרסים כלכליים ברורים, מתוך הבנה שהצרכן רוצה לראות יותר מוצרים ושירותים ירוקים. נוצר כאן שילוב של גורמים שמזינים אחד את השני ומניעים את גלגלי המהפכה הירוקה קדימה.
התהליך השני הוא מיצוב השינויים הירוקים. אחת הטענות של המבקרים עוסקת באופנתיות היתר של הצרכנות הירוקה ועל הפוקוס שעובר מקובעי המדיניות לכוכבי הוליווד שנוסעים במכוניות חשמליות, דוגמניות שהולכות עם מותגים ירוקים ואירועים כמו קונצרט Live Earth. מה שהם לא מבינים לדעתי היא החשיבות ביצירת מודלים ירוקים לחיקוי. כדי לכבוש את ההמונים, צריך קליברים כמו ליאונרדו דיקפריו, מאט דיימון, קמרון דיאז ואחרים. רק אם העתיד הירוק יהיה נחשק יש לו סיכוי, ולשם כך הוא צריך סוכני מכירות טובים כדוגמת כל אלו שהמבקרים מלינים עליהם. אין מה לעשות – גם כאן שם המשחק הוא שיווק והאריזה לא פחות חשובה ממה שיש בפנים.
אין ספק שכל מי שחושב שצרכנות ירוקה היא השינוי היחידי שנזדקק לו בכדי לפתור את הבעיות הסביבתיות הקשות שיצרנו טועה. צרכנות ירוקה איננה תחליף למדיניות וחקיקה ירוקים ובודאי ובודאי איננה יותר מצעד ראשוני בדרך ליצירת עתיד בר קיימא, שיכלול שינויים במציאות כפי שאנחנו רואים אותה כיום. אני מציע לראות בצרכנות ירוקה 'סוכן שינוי', כזה שמניע את התהליכים ומאפשר לנו להתקדם קדימה. ההתקדמות היא אמנם בצעדים ולא בקפיצות, כפי שמבקריה של הצרכנות הירוקה היו רוצים לראות, אבל זו לדעתי הדרך היחידה להגיע לעתיד בר קיימא, גם אם היא זרועה מותגים וסלבריטאים ירוקים למגינת ליבם של מונביוט וחבריו.
נא להמתין לטעינת התגובות
