שימשיכו לשבת בבית

המשתמטים הם תפוח שירקיב את הערימה. יעל מלמד-פז מציעה לא לגייס בכוח ולתגמל את מי שנלחם

יעל פז-מלמד | 2/8/2007 6:30

רק זה חסר לנו, שבעקבות הקמפיין המאוד אפקטיבי נגד ההשתמטות והמשתמטים, יתחיל צה"ל לגייס את כל אותם חיילים, שהיום מצליחים להשתחרר. הצעד הזה יהפוך את צה"ל לצבא הרבה יותר גדול, אבל גם הרבה פחות חכם, ועם הרבה פחות מוטיבציה. הדברים אמורים לגבי פלח מסוים באוכלוסיית המשתמטים, שניתן להגדיר אותו כחילונים, מהמעמד הבינוני-גבוה, עם נתונים אישיים ובריאותיים שמאפשרים גיוס, ואפילו ליחידות המובחרות.

כדי להבין במה מדובר, חשוב מאוד לבדוק את הנתונים, כפי שהתפרסמו בשבועות אחרונים באמצעי התקשורת. הנתונים באים הן מהצבא והן מגופים אזרחיים, דוגמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, והעובדה שהם חופפים מעלה את אמינותם.

סך כל הלא מתגייסים עומד על כמעט 26%, שזה אומר אחד מכל ארבעה גברים. לכאורה, הנתון הזה מזעזע, אבל כאשר בוחנים את ההתתפלגות, אפשר קצת להירגע. 11% מתוכם הם חרדים, שתורתם אומנותם. ארבעה אחוזים הם ישראלים ששוהים בחו"ל. עוד ארבעה אחוזים לא גויסו על רקע מה שניתן להגדיר סיבות חברתיות: השכלה לא מספקת, או עבר פלילי. כמעט שלושה אחוזים לא מתגייסים עקב בעיות בריאות, וחמישה אחוזים קיבלו פטור עקב בעיות נפשיות.

למעשה, מה שצריך לעניין אותנו הם שמונת האחוזים האחרונים: בעיות בריאות, ועיקר העיקרים - בעיות נפשיות. זו הקרקע הפורייה ביותר להשתמטות, וכאן גם המקום הכמעט יחיד שבו הצבא יכול לפעול. כלומר, להחמיר עד כדי סגירה הרמטית של האפשרות שלא להתגייס עקב מה שמכונה פרופיל 21 (סעיף נפשי), ויחד איתו להחמיר גם את הקריטריון לשחרור עקב פרופיל 24 (בריאותי).

למי זה טוב?

השאלה היא האם זה טוב לצבא, טוב לחברה, טוב לכל אותם רבים שכן מתגייסים. לא בטוח. יותר נכון, בטוח שלא. כדאי לזכור בהקשר לכך את המשל הכל-כך נכון על התפוח הרקוב, שמרקיב את הערימה כולה. זה גם מה שיקרה אם יגייסו בכוח את כל אותם שאין בהם שמץ של מוטיבציה לשרת בצה"ל, ולכן מוכנים לעשות הכל כדי להשתמט. חשוב לציין שמדובר על משהו כמו חמישה אחוזים לכל היותר, כי הרי מתוך שמונת האחוזים שהוזכרו, שלושה אחוזים לפחות אכן סובלים מבעיות בריאותיות או נפשיות, שאינן מאפשרות להם להתגייס.

לגבי המנסים להשתמט, קשה להניח שזה ישתנה אם יגייסו אותם בכוח. לעומת זאת, יש סכנה גדולה שזה ישפיע לרעה על כל אותם שהגיעו לצבא חדורי מוטיבציה, והנוכחות המאוד קרובה של מי שניסו להשתמט ולא הצליחו, תשפיע עליהם לרעה.

לכאורה, ניתן לומר שההשפעה יכולה להיות הפוכה. אלא שזה אינו עובד כך. אם, למשל, יהיו בקרב מחלקה קרבית מסוימת שניים או שלושה אנשים ששונאים את הצבא, מגדירים עצמם פציפיסטים, אנרכיסטים, נאבקים נגד הכיבוש וכו', ההשפעה שלהם על חבריהם האחרים עלולה להיות הרסנית. כולנו מכירים את המקטרים

המקצועיים, חסרי המוטיבציה הסדרתיים, שוברי המסגרות, שאינם מוכנים לקבל על עצמם את הכללים, ויודעים עד כמה הם יכולים להדביק בהתנהגותם את כל השאר. בשביל מה צריך את זה? זה מקור לא אכזב לבעיות, הכל בשם אידיאולוגיה נכונה תיאורטית, אבל בלתי ישימה.

את האידיאולוגיה שצה"ל הוא צבא העם, ולכן כולם חייבים להתגייס, אלא אם הם חרדים, כמובן, אפשר היה ליישם כאשר היינו מדינה קטנה יותר, ולא כזו המונה שבעה מיליון בני אדם. ככל שגדלה האוכלוסייה, גדל גם מספר האנשים שאינם מתאימים למסגרת הצבאית, ובמידה רבה הם עושים חסד עם הצבא בכך שהם משתמטים. מה הצבא צריך עוד אלפי ג'ובניקים עם בעיות בריאות כאלו ואחרות, שלא ממש צריך אותם והטיפול בהם יקר? יתכבדו המשתמטים ויישבו בביתם, כמובן, תוך שלילה של כמה זכויות שמגיעות רק למי ששירת, כמו למשל איסור לייצג את ישראל בכל תחום שהוא, הן בחו"ל והן בארץ.

לעומת זאת, אלו שמתגייסים צריכים להיות מתוגמלים כראוי. זה הגזר שבסוף המקל, וגם הוא דרך לטפל בבעיה. במקום לגייס את מי שנלחם בכל כוחו להשתמט, לתגמל את מי שנלחם תוך כדי שירותו הצבאי.