זן ואמנות אחזקת הבעל
אם נשוב לסוגיית הרווקות, איך לעזאזל היו הבנות בעבר מוצאות חתן – ועוד מחזיקות איתו מעמד? יקרת פרידמן מחוללת בכרמים ומגלה סודות ורזים. לנשים בלבד
הגילוי הזה התחדד בעקבות קריאת הגמרא העוסקת באירועי ט"ו באב בתקופת בית המקדש: רווקות שהגיעו לפירקן היו שואלות בגדי לבן מחברותיהן, ויוצאות לחולל בכרמים לעיני הרווקים. יש לציין כי לא במופע הורה עסקינן, כי אם בחיזיון אורקולי שכלל תצוגת תכלית לבחורים. בסופו של יום, לרווקוּת היה הפי אנד; כל אחת מצאה חתן.
כך היו אימותינו שותפות למסורת נשית בלעדית של אינטראקציה עם הסובב, מסורת שנקטעה טרם לידתי ולא הועברה אלי - לא בבית, לא בבית הספר, לא בצבא, לא באקדמיה, לא בארגון הנשים, לא בטלוויזיה ולא ב"לאשה".
לכאורה, מה לנו ולהן. סצינת הכרמים נראית הזויה, מדומיינת ושייכת לסרטי פנטזיה מהז'אנר הלא-צנוע. ניתוח טקסט פמיניסטי קלאסי יעלה כי מדובר במעמד שוביניסטי שמועבר לנו דרך הפריזמה הגברית, ובו האשה, אובייקט הנתון למבטו ולשיפוטו של הגבר, מושפלת כסחורה. ובכל זאת אני תוהה איזו מורשת רצו אימות-אימותינו להנחיל לנו, צאצאיות-צאצאיותיהן השוויוניות, במאה העשרים ואחת.
כל אחת ואחת מהן הגיעה במטרה לצאת עם טבעת אירוסין בוהקת. תרבות שיעורי המחול דאז לא היתה מפותחת כמו בימינו, אך הבנות בהחלט תירגלו את אשר תאמרנה לבחורים. היפות היו מדברות על יופיין: "אין אשה אלא ליופי"; מי שהתהדרה בייחוס נאה, הבליטה אותו: "תשמע. סבא שלי היה רב וההורים שלי מקסימים, מה שמבטיח, גנטית, ילדים צדיקים"; והמסכנות, חסרות היופי והייחוס, ידעו אף הן לומר דבר טוב על עצמן: "יש לי פוטנציאל. אם רק תשקיע בי, אהפוך לנסיכה. ובינתיים, קח אותי לשם שמים".
כשאני מכבה את אוזני המערבית ומפעילה את האוזן הפנימית, אני מזהה בסצינת הכרם את אמנות נשיאת החן. ראשית, התיאור העצמי הוא לעולם חיובי. הנשים הללו פשוט מניחות בצד את מגרעותיהן, סולחות לעצמן על כל הפאשלות, עוטות לבן - צבע המחילה והסליחה - ומפרגנות לעצמן. הן מבליטות את הטוב שבהן, ואותו בלבד.
הביטחון המדהים שלהן לפנות לליבו של הבחור ולתת לו עידוד וחיזוק רוחני. "שא נא עיניך וראה", הן מזמינות את הרווקים. "תרים את העיניים מעל המציאות. תפסיק לשאול בת כמה אני, מה הגובה שלי ומה עושה אבא שלי. אני מזמינה אותך לחוויה אחרת לגמרי". ואולי זוהי המהות של הנישואין – לשאת את בן הזוג על הכתפיים ולרומם את מבטו ואת רוחו?
והמחול. ימות העולם, אני רוקדת. חוגגת עם חברותיי. לא יודעת את מי אמצא בסוף הריקוד, אבל נשואה אני אהיה. הלוואי על כולנו אופטימיות כזו, בצאתנו לדייט
ולא למציאת חתן בלבד; גם בתקופות הנישואין השונות אני מזהה את שלושת הטיפוסים הנשיים הללו - בעצם כולן נמצאות בתוכי, ברגעים שונים בחיים:
בתקופת הדייטים לא ניתן לדלג על שלב היופי, על נשיאת החן החיצונית. בהמשך מגיעה התקופה המעייפת של גידול הילדים, ובה אני מזדהה עם בעלת הייחוס. זיו הנעורים כבר אינו מסייע כבעבר וישנם ימים בהם לצערי אין בידיי שום הישג חיצוני להתפאר בו, מלבד ילדיי המטורזנים. "תראה אותם", אני מכרכרת סביב בעלי. "איך הם מלאכים כשהם ישנים. אמא שלי אומרת שגם אני נראיתי כך".
ויום יבוא ואזדקק לעזרתה של בעלת-הפוטנציאל. זה יקרה כשמאגרי היופי יתדלדלו, הילדים יגדלו ומה יישאר? "קח אותי לשם שמים, תייפה אותי, והעיקר שתצטרף. לא רוצה לחולל בכרמים לבדי כל חיי. בוא תהיה הפרטנר שלי לכל החיים".
והגברים? בעגת הפירסומאים, הגברים בכרם הם בחזקת קהל שבוי. האיש נושא עיניו לאשה על מנת שתשכנע, תגלה ותזכיר לו את תפקידו כמשפיע וכמעתיר. זה כל כך מנוגד לחשיבה המקובלת, לפיה הגבר הוא שמזמין את העלמה המתחסדת לריקוד זוגי.
סחה חברה: "החבר שלי עוד לא החליט אם זה הזמן הנכון עבורו להתחתן".
"את לא מבינה", אמרתי לה כשמחולות ט"ו באב מתנגנים באוזניי. "מה את נותנת לו להתבחבש. הלא הוא רק מחכה שתרימי את עיניו ותזמיני אותו להצטרף לחייך" (בשבת הבאה נראה מה תהיינה התוצאות).
חכמתן וחינן של הבנות המחוללות הודחקו והועלמו, כיוון שחן, תחנונים והתחנחנות נתפסים כחולשה. אך אשה יודעת ח"ן תוכל להשיג את כל מאווייה. היא תנווט את מבטו של בעלה ותקבל הכל דרכו ובברכתו, מבלי שתצטרך להילחם, לכבוש ולהביס. ילד נוסף, חופשה כשהמצב בבנק לחוץ, הטבה יוצאת דופן. יודעת ח"ן תפיק את המרב מהפקידה קמוצת השפתיים בביטוח הלאומי, ממנהל הבנק הקפדן, מהמיילדת העיקשת בחדר הלידה ומכל סיטואציה אחרת שנראית מחוסרת מזל ותקועה. אני מאמינה שגם כיום ניתן לחזור לשם, לכרם. לנכס לעצמנו חזרה את יכולת החיזור, השכנוע, הפירגון והמחילה.
מרטין לותר קינג נכנס לפנתיאון המנהיגים בזכות נאומו נוסך האמונה "יש לי חלום". את מה שחוללו מילותיו כבר ידעו הנשים היהודיות של פעם. "שא עיניך וראה". במילה אחת: מנהיגות.
נא להמתין לטעינת התגובות
