"לא יכול להרים את העיניים מרוב בושה"
ירון ברכה, המואשם בהריגת אחיו התאום ו-5 נהגי אגד, מודה בראיון מיוחד מהכלא כי השתמש בסמים אך לא ביום הנורא, ושתה "רק כוס וחצי" של אלכוהול
הצומת שקט וחשוך. צליל האיתות המונוטוני מלווה את השניות שחולפות. נהג היונדאי נכנס לצומת. נהג המאזדה ממשיך בנסיעתו, עמוק בתוך הדקה האחרונה בחייהם של שישה מבין הנוסעים. שתי המכוניות מתנפצות זו לתוך זו ברעש אדיר של מתכות מתנגשות. מבול רסיסי זכוכית נוחת על האספלט, דם ושמן מתערבבים על הכביש. דממה מבעיתה מקפיאה את הזמן. שש שקיות לבנות עוטפות את המתים. רק אחד שרד.
חמשת נוסעי היונדאי נהרגו במקום. כך גם אייל ברכה, אחד התאומים שישבו במאזדה. אחיו התאום ירון נפצע קשה, והובהל אל בית החולים בהכרה מעורפלת. הוא נהג ברכב, ומואשם בהריגה ובנהיגה בהשפעת סמים ואלכוהול. את התאונה הוא לא זוכר, רק את השנייה שבה התעורר לאחר הניתוח, כשבישרו לו שהרג את אחיו התאום ועוד חמישה גברים. השבוע, בעודו ממתין להתחדשות המשפט נגדו, מספר ירון למעריב על התמודדותו עם תוצאותיה המחרידות של התאונה.
"אני מת מהלך. הנשמה שלי מתה באותה תאונה. נשאר לי רק הגוף", סיפר ברכה בראיון טלפוני, שהתקיים בעודו יושב בבית הכלא הדרים. "אין יום, אין דקה, אין שנייה שאני נושם, שאני לא חי את התאונה הנוראית הזאת. הכאב שאני חי איתו כבד מנשוא, ואני לא מבין איך זה קרה לי. רגע אחד הייתי בחתונה, היו לי חיים נהדרים, הייתי אדם טוב - ורגע אחרי אני במעצר עם אזיקים, בבית משפט, קוראים לי'נרקומן' ו'רוצח', ואני בכלל לא כזה.
"אני בכלל לא יכול להסביר מה אני מרגיש. אף אחד לא יוכל באמת להבין. אני מרגיש איום. אני מדבר עם אייל בכל לילה. מסתכל על התמונות שלו, מדליק לו נר, מדליק לחמשת ההרוגים נרות נשמה. מבקש מהם סליחה. החלום שלי הוא לא שאצא לחופשי, החלום שלי הוא שאוכל לעלות לקברים שלהם, לומר עליהם קדיש עם עשרה אנשים, ולבקש מהם סליחה. להתחנן על החיים שלי שיסלחו לי", הוא אומר.
"זה החלום שלי. אני לא מבקש
עד לרגע התאונה אי אפשר היה להפריד בין ירון לאייל. הם חיו כל שעה ביום יחד. שלוש שנים לפני התאונה שכרו שני האחים דירה משותפת בשכונת נווה מונוסון. "היינו מסודרים. היינו חברים הכי טובים וגם אחים. עבדנו יחד, והיינו עובדים עשר עד 12 שעות ביום, כמה שאפשר. הייתי אדם גאה, אחד שמפרנס את עצמו בכבוד, קונה לי מה שאני רוצה. הולך להורים פעמיים בשבוע, פעם באמצע השבוע לבקר ופעם בשישי לעשות קידוש, קונה לאחים שלי דברים, יוצא איתם לטיולים, נוסע לאילת לחגים.. ובשנייה אחת", הוא מספר וקולו נחנק.
"בשנייה אחת הכל נהרס. החיים שלי נגמרו. אין לי בשביל מה לחיות. כאילו יש רק גוף. הנשמה שלי נהרסה, מתה בתאונה. את העונש הכבד ביותר כבר קיבלתי. איבדתי את החצי השני שלי, את אחי התאום, ואפילו לא איפשרו לי להתאבל עליו. לא שחררו אותי להלוויה שלו. לא נתנו לי לשבת עליו שבעה. לקבר נתנו לי לעלות רק פעם אחת. עם הכל אני לגמרי לבד".
"היום כולם יודעים. יודעים מי זה ירון ברכה. יודעים שירון ברכה הוא אדם רע. שירון ברכה הוא נרקומן, רוצח", הוא מספר. "אני לא כזה. אני מגיע לבית משפט, שומע את כולם אומרים לי רוצח, נרקומן, ואני כל הגוף שלי צמרמורות, אני לא כזה, איזה רוצח? איזה נרקומן? אני מביע חרטה ומצטער על החיים שלי. אני חי רק בשביל ההורים שלי, לחזק אותם. אם גם אני הייתי הולך בתאונה הזאת, אלוהים יודע מה היה קורה למשפחה שלי. היא היתה מתרסקת לגמרי.
"אני מקבל באהבה את זה שמקללים אותי. אני לא יכול לעשות כלום. אני מבין אותם, את הכאב שלהם. את כל הזעם שיש להם כלפיי. אני יכול להבין אותם. בעזרת השם, אני מקווה שיסלחו לי, שיידעו עד כמה כואב לי, ועד כמה אני אבל. אני רואה את הילדים שלהם במשפט, ואני נקרע. כל המשפט אני עם הראש למטה. אני לא יכול להרים את העיניים להסתכל עליהם מרוב בושה.. וזה יכול לקרות לכל אחד שיושב מאחורי ההגה. כל אבא ששולח את הבן שלו לאירוע, זה יכול לקרות לו".
ובכל זאת, בדם שלך מצאו שרידי סמים ורמה של אלכוהול הגבוהה פי שלושה מהמותר בחוק.
"אני בחור צעיר. עישנתי ג'וינט כמה ימים לפני התאונה, בפורים. אבל באותו אירוע לא עשיתי שום דבר חוץ מלשתות כוסית יין. ישבתי עם ההורים שלי ועם חברים שלהם, ובאתי הכי פיכח והכי חד שיכול להיות. סמים מחזיקים בדם שלושה שבועות אז מפני שעישנתי כמה ימים לפני זה, עוד היו סימנים בדם. אפשר להגיד שבאותו יום עשיתי את זה? לא התעסקתי עם סמים באותו יום".
ומה עם קוקאין?
"היו לי התנסויות עם קוקאין כמה שבועות לפני, פעמיים. זהו. לא ביום האירוע. גם לא סמוך ליום האירוע. אני לא משתמש, לא נרקומן. כל התל-אביבים עושים את זה, כל נער צעיר מנסה את הדברים האלה. בסך הכל הלכתי לעשות שמח בחתונה של חברים של ההורים שלי, ועדיין לא חזרתי מהחתונה הזאת".
בחתונה שתיתם?
"אני לא זוכר ששתינו יותר מדי, כי תכננו אחר כך לצאת עם חברים לפאב. אני זוכר ששתיתי כוס אחת, אולי כוס וחצי, לא יותר מזה, כי ידעתי שאני נוהג. אני לא שותה כשאני נוהג. כל מה שאמרו עליי לא נכון. הרסו את השם שלי, קברו אותי חי. ראו שיש ניצול יחיד, ואמרו בואו נקבור אותו".
אבל עשו בדיקה.
"עשו בדיקה, אני לא יודע עד כמה היא כשירה אולי כי הגוף שלי קטן ואני רזה זה משפיע עליי יותר, אבל לא שתיתי עד למצב שבו אני לא יכול לנהוג. אני לא ככה, אני תמיד נוהג כשאני שפוי, תמיד כשאני יודע מה אני עושה. אין לי עבירות תנועה, רק ארבעה דוחות חניה. אני נוהג לאט. אני לא אחד שעושה דאווינים על הכביש".
מה אתה זוכר מהתאונה?
"אני לא זוכר שום דבר מהתאונה. בכל לילה אני מוצא את עצמי יושב בחדר, ושואל את עצמי מה קרה שם. עצם העובדה שאני לא יודע מה היה שם זה מתסכל. אני מתקשה להגיע לזה. אני מבקש מאייל שיספר לי מה היה שם. מה היה בצומת הנורא הזה. אני מבקש שיסלח לי על מה שהיה שם, בלי שאני יודע מה היה שם".
איזה עונש אתה חושב שתקבל מבית המשפט?
"אני את העונש שלי כבר קיבלתי. מה שלא יהיה אני אקבל באהבה. אני חי עם זה בכל יום. אני רוצה לשבת בבית סוהר. לנקות את המצפון שלי. אני רוצה לשבת. אני רוצה לקבל עונש, ולנסות לצאת החוצה ולשקם את עצמי. לא יודע איך אעשה זאת, אבל לפחות לנסות. אני רוצה לספר את הסיפור שלי שילמדו לקח. הרי כל המדינה יודעת מי זה ירון ברכה. אני רוצה ללכת מבית ספר לבית ספר בכל הארץ ולספר להם. לדבר עם בני נוער על סמים, על אלכוהול. שילמדו לקח. אני רוצה להקים עמותה לנפגעי תאונות דרכים, לתרום כספים, לעשות דברים טובים. לעבוד אני לא אהיה מסוגל, התאונה הזאת תרדוף אותי כל החיים, אז לפחות שאעשה מזה משהו טוב, שאתרום לחברה שילמדו מהמקרה שלי".
אתה יודע, הציבור יגיד שבאיזשהו מקום מגיע לך.
"לא מגיע לי, אני לא נרקומן, לא עבריין, לא נסעתי מהר, ולא לקחתי סמים באותו יום. אולי שתיתי כוסית וחצי. אם הורים שולחים את הילדים שלהם לאירוע או למסיבה, אני בטוח שזה מה שקורה לכל ילד במדינה. ותאונה כזו יכולה לקרות לכל אחד".
היתה גם הרבה ביקורת על כך שאמרת שלא אתה נהגת, שהאשמת את אחיך.
"אני לא אמרתי שלא נהגתי, אמרתי שאני לא זוכר אם נהגתי או לא. בדרך כלל אייל היה זה שנוהג. לא זוכר כלום. לא זוכר שלקחתי את המפתח לאוטו. זוכר רק את הקטעים האחרונים במסיבה שרקדנו, וניסינו לעשות כמה שיותר שמח לבעלי האירוע. שמחנו איתם".
אמרת שאתה חולם על ההרוגים.
"בטח שאני חולם עליהם. אני חולם על המשפחות שלהם. על הנשים שלהם. על הילדים שלהם. אני רואה רוחות מעל הראש שלי, חמש רוחות מסתובבות מעל הראש שלי, מקללות אותי. רוצות להרוג אותי. אני מתעורר וכל הכרית רטובה, מתוך חלום אני בוכה. הם כועסים עליי. הרגתי להם את החיים. הם לא הספיקו להיפרד מהילדים שלהם, בטח שהם כועסים עליי הם רוצים להרוג אותי. אני רק מתפלל שהם לא עושים כלום לאח שלי למעלה. אני מתחיל לחזור בתשובה. זאת הדרך. מהניתוח נשארה לי צלקת עם 18 תפרים - ח"י. זה חי וקיים בתורה. זה סימן לכל החיים שאזכור את היום הזה. הבטן שלי פתוחה".
איזה אדם היית לפני התאונה?
"הייתי אדם שקט. טוב. עוזר לכל מי שאפשר. עבדתי הרבה. הייתי אדם שמח עם הרבה שמחת חיים. הייתי אדם חופשי. היום אני ההפך מכל זה. כהרף עין התהפכו לי החיים, ובכלל לא הבנתי מה קורה. פתאום מספרים לך שהיתה תאונה. פתאום מספרים לך שאח שלך נהרג. פתאום מספרים לך שעוד חמישה גברים נהרגו, שיש להם משפחות. הרגשתי שאני רוצה להתאבד. למה הוא השאיר אותי לכל הבלגן הזה. למה הוא השאיר אותי? היה לוקח גם אותי".
אתה מרגיש אשם?
"אני לא יודע... זו שאלה מורכבת. מצד אחד, אני מרגיש אשם כי יש חמש משפחות שכולות ואתה נהגת, ומהצד האחר, אני לא יודע מה היה שם באמת. יש לי תחושות אשמה. אני שואל את עצמי איך לא ראיתי את הרכב. איך לא הצלחתי לבלום ולמנוע את התאונה. אבל אני לא יודע מה קרה שם".
עורכי הדין שלך מדברים על ראיות חדשות שיכולות לסייע לך במשפט.
"גם אם הראיות החדשות בתיק יעזרו לי, אני לא אשמח. מה שיהיה יהיה. שום דבר לא ישמח אותי, כי קרה פה אסון. שישה בני אדם נהרגו. גם אם אצא היום הביתה לא אהיה שמח, אני אצא למציאות יותר קשה, אחזור הביתה לבית שבו גרתי עם אח שלי, לחדר שלנו. פה אני לא במציאות. עם כל הכבוד למה שאני עובר פה - בחוץ יהיה הרבה יותר קשה. לחזור לחיות בלי אח שלי לצדי. אנשים בחוץ מזהים אותי, הרבה פעמים מתבלבלים בינינו. מישהו עוד יכול לקרוא לי אייל. איך אתמודד עם זה? איך אחיה עם האובדן שלו?".
משפחתו של ירון נפגעה פעמיים. לאחר שאיבדו את אייל, לא יצאו בני המשפחה נגד ירון המואשם בהריגתו אף לא פעם אחת. בני המשפחה התאחדו סביב ירון, ואליהם הצטרפו חבריהם הרבים של התאומים, ובראשם עובד, בעל המסעדה שבה עבדו שני האחים, שהיה להם כאב שני.
אמו של ירון, מלי ברכה, שקועה בכאב שאין לו סוף. כמו ירון, גם היא איבדה משקל רב מאז התאונה. "אנחנו לא מצליחים להתאושש מהאסון הנורא", אמרה בדמעות, "הגעגועים לאייל חזקים, אך אין לנו אפילו זמן להתאבל עליו. גם אנחנו משפחה שכולה. אנחנו חיים את השכול ואת האובדן כל דקה. אני חושבת שלא היה בכל העולם מקרה כזה איום - שלא היתה תאונה מחרידה כל-כך וטרגדיה איומה כל-כך מעולם. ילד אחד שלי בקבר והאחר בכלא".
בקול צרוד מסיגריות ובעיניים מלאות תחינה, מבקשת מלי רחמים עליה ועל משפחתה, ומבקשת לפנות למשפחות חמשת ההרוגים: "הייתי רוצה להיפגש עם הנשים, עם האמהות, עם הילדים, לבכות איתם על האסון. לבנו איתם. אני בוכה עליהם כמו שאני בוכה על עצמי. אני משתתפת בצערם, אבלה איתם ומבקשת רחמים - מהם ומכל המדינה".
נא להמתין לטעינת התגובות
