בגלל זכות העמידה

יוסף (טומי) לפיד טוען שאולמרט, פרידמן וביניש סייעו לשבר משפטי ההופך את בג"ץ לממשלת-על

יוסף (טומי) לפיד | 25/7/2007 7:20

הכל נושאים באחריות על המריבה הטרגית במערכת המשפט, המזעזעת את אמות הסיפים של שלטון החוק בישראל. אשם ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שמינה את פרופ' דני פרידמן לשר המשפטים, למרות שידע שפרידמן מנהל כבר שנים מאבק נגד בית המשפט העליון בכלל, והנשיאה הנוכחים דורית ביניש בפרט. אשם פרידמן, שדווקא בהיותו משפטן דגול, צריך היה לדעת שהוא לא יכול לטרטר את הפרקליטות מכאן ואת השופטים מכאן, בלי לגרום נזק בל ישוער למעמדה של הרשות היחידה שעדיין נהנית או לפחות נהנתה עד עכשיו - מאמון הציבור.

שגה היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שרץ לעיתונות כדי לבשר לעם כי הנשיא קצב הוא עבריין מין סדרתי, ואחר-כך נאלץ לרדת מאיגרא רמא של האשמות חמורות לבירא עמיקתא של הסכם טיעון פושר. ואשמה גם הנשיאה ביניש, שהסכימה לדון בעתירות נגד הסכם הטיעון, אותו אמור לאשר - או לא לאשר - בית משפט השלום. הטון הסרקסטי שנקטה כלפי נציג הפרקליטות, עו"ד ניצן שי, הוא איתות לשופט השלום, שעליו לדחות את עסקת הטיעון - אם בג"ץ לא יעשה זאת לפניו.

כל התסבוכת המצערת והמעיקה הזאת מקורה בביטול העיקרון של "זכות העמידה". לכאורה, מדובר בעניין שולי של פרוצדורה משפטית. אבל כבר אמר השופט העליון האמריקני, פליקס פרנקפורטר, כי חירויות האדם מעוגנות בעיקר בכיבוד כללי הפרוצדורה.

כיום, כאשר כל זב וצרוע רץ להגיש עתירה לבג"ץ, שכחו כבר כי בעבר רק מי שנפגע באופן אישי ממעשה או ממחדל של השלטון, נהנה מ"זכות העמידה" בפני בג"ץ. כתוצאה מהגבלה זו זרמו הפניות לבג"ץ טיפין טיפין, ולא כגל אדיר המאיים להטביע את בג"ץ בים של עתירות, כפי שזה קורה היום.

כל נודניק רשאי להגיש עתירה

עקרון "זכות העמידה" נשחק עם הזמן ובתקופת כהונתו של הנשיא אהרן ברק נעלם הלכה למעשה. כיום "הכל שפיט" וממילא "הכל בגיץ". כתוצאה מכך, הפך בג"ץ לתחנה הסופית בכל עניין ציבורי שנוי במחלוקת. כביש לא נסלל, חומה לא מוקמת, מכרז לא נסגר, מנכ"ל לא יתמנה, זר לא יגורש, תינוק לא ימול וציפור לא תצייץ - בלי אישור בג"ץ.

נוהל זה הופך את ביהמ"ש העליון לפח זבל של טענות סרק. אך בעת ובעונה אחת הוא גם מעניק לבג"ץ מעמד של ממשלת-על. שופטים עליונים מתרגלים לכך, שעל-פיהם יישק כל דבר, לא רק בתחום המשפט אלא גם בנושאים חברתיים, פוליטיים, ציבוריים, כלכליים וביטחוניים. כל אימת שהשלטון מנסה לזוז או להזיז משהו, יגיש מישהו עתירה לבג"ץ לביטול היוזמה, ואז הנושא מוקפא עד שהשופטים יחליטו כן או לא.

נכון שהתערבות משפטית כזו מונעת לעתים עיוותים, עוולות ומעשים שרירותיים. אבל נכון גם, כי קשה לנהל מדינה

כאשר כל אזרח, כל עורך דין, כל עסקן וכל נודניק רשאים להגיש עתירה נגד מה שהממשלה או פקידי המדינה, חייליה או שוטריה, החליטו או לא החליטו, עשו או לא עשו. זה גורם לערבוב סמכויות בין זרועות השלטון, ומוביל לשיתוק או לאנרכיה.

כאשר שופטי בג"ץ, בראשות ביניש, מצווים על הממשלה למגן עד תחילת שנת הלימודים את כל הכיתות בכל היישובים עוטפי עזה, הם קובעים לוח זמנים בלתי אפשרי, מכתיבים לממשלה הוצאה שאין לה כיסוי בתקציב וגורמים לאנדרלמוסיה בשלטון.

התוצאה היא שראש הממשלה מודיע כי לא בג"ץ אלא הממשלה מחליטה מה ממגנים איפה ומתי. במילים אחרות: הממשלה לא תציית. הודעה כזו יוצרת משבר קונסטיטוציוני שכמוהו לא ידענו עד כה. בג"ץ לא צריך לפגוע בסמכויות הביצועיות של הממשלה, ולממשלה אסור לפגוע במעמד בית המשפט העליון. שני הצדדים יוצאים מופסדים מהמאבק הזה. הנפגע העיקרי הוא שלטון החוק.