יש שופטים בירושלים
הנזיפות הקשות של בייניש במזוז מלמדות מי באמת מחובר לעם ומי מנותק ממנו, וביהדות התורה ממשיכים לעשות הון ציבורי מהסטירה שחטף חבר הכנסת יעקב כהן
אוהו. לא רציתי להתעמת עם הדובר שעושה את עבודתו נאמנה ומנסה להטות את הכף לטובת הלקוח החשוב שלו בכל דרך, גם אם היא חסרת סיכוי. "נראה, נחכה להחלטת בג"ץ", התחמקתי.
ביום שלישי התייצבה החמישייה הפותחת של מערכת המשפט בישראל באולם 3 בבית המשפט העליון והסבירה היטב כי האיש הזה קצב, עבריין המין הסדרתי, כקביעתו של היועץ המשפטי לממשלה, ומי שפקידותיו נפלו קורבן להתנהגות הדוחה שלו (גם לדברי היועץ), אינו ראוי לשמץ של רחמים. להיפך. צריך למצות עמו את הדין בבית משפט של ממש, מול שופטים מיומנים ובעלי חוש צדק שישקלו בעצמם את תיק הראיות והעדויות. המשפט הזה חייב יהיה להתנהל מול קהל גדול ותקשורת פתוחה, באנטי-תזה לעסקאות שנחתמו במחשכי משרד המשפטים שברחוב צלאח א-דין.
הנזיפות והאמירות הנחרצות של השופטת דורית בייניש וחבריה על עסקת הטיעון הבזויה עם קצב מוכיחות שיש שופטים בירושלים, כמו שקבע פעם מנחם בגין. הנטייה שלהם לפסול את העסקה או למצער לבחון אותה מחדש מלמדת כי השופטים הללו אינם מנותקים מהעם, אלא להיפך. בשנים האחרונות הפוליטיקאים באשר הם, בעיקר אלה מהמגזר החרדי, מנהלים עם כמה אנשי תקשורת מערכה קשה נגד בית המשפט העליון. בראש החץ עומד היום שר משפטים שמונה על-ידי ראש הממשלה כדי להצר את צעדיו של בג"ץ ולפגוע במעמד השופטים. השר עדיין לא פצה את פיו בנושא עסקת הטיעון, ואולי הוא מצדיק אותה. על כל פנים, היום ברור מי באמת מחובר לציבור הזועם, ומי הם הפוליטיקאים ושלוחיהם בעלי האינטרסים הצרים והזרים.
אני שומע גם את הפרקליטים של קצב, שגרפו, להערכת אנשי מקצוע, הון עתק מייצוג הנשיא המודח. אני רואה את הברית המוזרה שהם כרתו עם היועץ המשפטי, שאותו הם תקפו ללא הרף בתחילת הדרך, ועכשיו עשו אותו דבר בצוות ההגנה על קצב. האנשים האלה אומרים שאין שום ראיה ממשית, שאין סיכוי להרשעה, שזו שקרנית וזו רמאית. נניח. אם כך, למה הם להוטים כל כך לעסקת הטיעון הזו, שעושה מקצב אסיר על תנאי?
ומדוע, אם הם בטוחים כל כך בעצמם, הם לא הולכים למשפט צדק כדי להוציא את הנשיא זכאי ולהציל אותו מהקלון ומהביזיון שעתידים ללוות אותו כל חייו? למה הם מסרבים לתקן את העוול הנורא ואת עיוותי הדין שנגרמו לו, לדבריהם? או שאולי הם יודעים היטב את מה ששופטי בית המשפט העליון חשים? מי יודע.
2. ביום שני הגישה יהדות התורה הצעת אי-אמון בממשלה בעקבות הסטירה הראויה שהעיף פקיד הממשלה עורך הדין אמנון דה-הרטוך ללחיו של חבר הכנסת הרב יעקב כהן. כזכור, הטיח כהן בהרטוך ש"אתה גרוע יותר מגרמני. הגרמנים הרגו את הגוף, אתה הורג את הנפש". את הצעת האי-אמון נימק חבר הכנסת משה גפני. בסיעות החרדיות מתבדחים בימים האחרונים שהסטירה כאבה לגפני יותר מאשר לכהן עצמו. התקשורת רדפה אחרי כהן, והותירה את גפני חובב הפרסום עמוק בצל.
ביהדות התורה ימשיכו לחגוג על הסטירה הזו עוד זמן רב. בשבוע שעבר ראינו את חבר הכנסת כהן נאנח וגונח מול העיתונאים כאילו יצא מבית הרוס בבינת-ג'בל לאחר התקפת רימונים של חיזבאללה. כהן עבר בין המרפאות, שתה כמויות אדירות של מים שהגיש לו עוזרו יוסי דראייר, וליטף את לחיו המזוקנת, אף שעברו שעות מרגע האירוע.
המצלמות תיעדו את הרופאים בודקים באמצעות פנס קטן את פיו ועיניו, שמא נשרו שיניו והוא נהיה פוזל בעקבות הסטירה. ואולי הוא
בהצעת האי-אמון שלו המשיך חבר הכנסת גפני את המלחמה בדרכים אחרות. "נפל דבר בישראל", הוא זעק ונופף בידיים. "מיליון איש, כל הציבור החרדי, חשבו שהשמים ייפלו, אבל בכל כלי התקשורת כעסו שהמכה לא הייתה חזקה יותר. לאחר שנים של התנכלות הרגשנו שחבר הכנסת כהן לא לבד". את הבימה ניצל גפני כמובן כדי לשפר את מצב ההטבות לחרדים שדה-הרטוך הרשע מנע מהם. איזה יופי של עיתוי.
חבר הכנסת כהן עצמו לא הגיע לדיון בעניינו בכנסת. אולי הוא לא רצה לגנוב שוב את ההצגה מגפני. "אני מתבייש, כולם היו מסתכלים עליי. אני הקורבן", הוא הסביר לי ונבלע במעלית. שאלתי את העוזר דראייר אם הם לא מתחרטים על כל ההצגה הרפואית המגוחכת שעשו לאומה. דראייר אמר שמדובר בשאלה קשה ושהוא צריך לחשוב על תשובה. אנחנו מחכים.
3. פרופסור יחזקאל דרור, חבר בכיר ומשפיע בוועדת וינוגרד, הוא גם הנשיא של מוסד שנקרא "המכון לתכנון מדיניות העם היהודי". דרור והמכון פרסמו בשבועות האחרונים חוברת שמציבה תוכנית אסטרטגית להצלת ירושלים. הכותרת מדברת על מדיניות חדשנית שתעשה מן העיר בירה תרבותית של העם היהודי.
ביום שני קיימו דרור ועוד רבים מראשי התנועות השונות להצלת העיר ישיבה בכנסת. היו שם אנשים באמת חשובים. זו היתה גם הפעם הראשונה שראיתי את חברת הכנסת אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו) נושאת דברים מאז הפדיחות שעשתה לעצמה בעניין התארים המזויפים, אבל זה לא העניין.
קראתי את החוברת. דרור הוא באמת איש מקורי ולא צפוי, עניין שהוא בגדר חדשות רעות לראש הממשלה אהוד אולמרט, שמחכה לדוח שמרני של ועדת וינוגרד. בחוברת שפרסם יש כמה נתונים מרתקים. מתברר כי ירושלים אינה המרכז הדתי הפעיל ביותר בחיי היהודים כיום. ניו יורק עקפה אותה; התיירים שמגיעים העירה מדלגים משום מה על הפעילות התרבותית של העיר, שלא כמו בלונדון, בפריז או בווינה, שם הם מעורבים הרבה יותר; הצעירים מהעולם רואים בעיר מקום היסטורי או דתי מחויב ביקור, שום דבר יותר מזה.
וחוץ מזה, ידעתם שרק 73 אחוז מאזרחיה היהודים של ירושלים נולדו בישראל? אני לא.
4. פרופסור דרור טוען, בעיקרו ובתמציתו של דבר, כי ירושלים נתפסת לא כעיר של העתיד אלא של העבר, ולכן רבים כל כך נרתעים ממנה. הוא מציע שורה של מיזמים שיקשרו את העיר גם לעתיד לבוא. הרעיונות יפים. למשל, הקמת מוזיאון העם היהודי בעיר, בניית בית ספר תיכון יהודי בין-לאומי, התחייבות של יהודים בזמן תפילת "כל נדרי" בתפוצות לבקר בירושלים בשלוש השנים הבאות, שלט בכל בית כנסת בעולם שמציין את המרחק לירושלים. וגם: פתיחת משרדים חשובים של האו"ם בירושלים, הקמת בית דין בין-לאומי כמו בהאג, אבל שיהיה מבוסס על עקרונות הצדק הטבעי ולא רק על סעיפי החוק והמשפט ומרכז לתיקון עולמי.
בשביל כל זה צריך כסף. בחוברת מדברים על 50 מיליון דולר לפעילות בחמש השנים הראשונות. בכנס דיברו, בצדק, על נשיא המדינה שמעון פרס. מישהו הזכיר שם שפרס דיבר בנאום ההכתרה שלו על פיתוח הנגב והגליל, ואמר משהו על ירושלים, הבירה הסמלית והנצחית, כאילו שהיא לא צריכה פיתוח חירום. פרס הוא האיש היכול לגייס את הכסף הזה בקלות, בעיקר כשהוא נושא בתואר החדש והמחייב שלו. אולי עכשיו, כתושב העיר, הוא יסתובב בה יותר ויבין במה מדובר.
אלא שבינתיים הממשלה מחליטה למנות את רפי איתן לשר לענייני ירושלים, מלבד תפקידו כשר לענייני הגמלאים. לחברת הכנסת קולט אביטל, ראש הלובי בכנסת למען העיר, יש אבחנה גריאטרית בעניין. "הם מינו את איתן כדי להראות שירושלים היא חלק מההיסטוריה", היא אמרה בחיוך דק.
5. פרס הושבע ביום ראשון בכנסת ברוב הוד והדר, והלך לארגן את לשכתו ברחוב ז'בוטינסקי, משם הוא יתפקד כמזכ"ל או"ם יותר מאשר כנשיא. אתם תראו. בטקס ההשבעה לא נכחו חברי הכנסת הערבים. הם העדיפו להגיע לאודיטוריום בחיפה, שם קרא המשורר הלאומי הפלשתינאי מחמוד דרוויש, משיריו. יכול מאוד להיות שהם לא רצו לקרוא בקול רם לנשיא המדינה "יחי, יחי, יחי", אבל למה לעסוק בקטנות.
ביום שני כבר הגיעו חברי הכנסת הערבים לכנסת כדי להצביע אי-אמון בממשלה, ולא הפסיקו להתפעל מהאירוע שנכחו בו. אפשר להאמין להם. מי שראה את דרוויש מרים את ידו הימנית ומסלסל בהטעמה במילות שיריו העשירים והמסוגננים, לאחר עשרות שנים שנעדר בהן מהעיר אשר גדל בה ועשה קריירה, לא היה יכול שלא להתרגש. ראיתי את הווידאו של האירוע, את הזקנים שדמעו, את הנערים שכססו ציפורניים. מה אני אגיד לכם, אילו הייתי פלשתיני אולי גם אני הייתי מעדיף את האירוע הזה מטקס ההשבעה של נשיא מדינת ישראל.
הבעיה היא שאין שום פלשתיני שמושך קצת כתפיים למשמע התוכן והסגנון של השירים. דרוויש הוא לאומן קיצוני, שאין ביצירה שלו שום מקום לישראלים. החומרים שלו הם מתכון לעוינות, לנקמה ולהסתה. יש כאן תרבות לא של השכנת שלום אלא של חרחור מדנים ושנאה גדולה, וחבל. אין לי שום הגדרה אחרת לשיר המפורסם שחיבר דרוויש לאחר האינתיפאדה הראשונה, שקרא בו ליהודים לצאת את הארץ ולקחת עמם גם את זיכרונותיהם, מלבד המנון גזעני ואנטישמי, שאנשים אשר אפשר בהחלט להאמין ברצונם בדו-קיום מסתופפים בצלו.
וכה כתב דרוויש אז (ואולי גם קרא את שירו השבוע בחיפה):
"הוי ההולכים בין מילים פורחות,/ עמסו שמותיכם על שכם והסתלקו, שלפו שעותיכם מזמננו והסתלקו,/ וגנבו לכם תמונות נוף כרצונכם למען תדעו כי לא תדעו לעולם/ איך תבן אבן מאדמתנו את רקיע השמים./ ...קחו אפוא את כל העבר אם תרצו אל שוק הבלואים/ ואת שלד העצמות השיבו לעוף החול, אם תרצו בכך/ בצלחת חרס" ("עוברים ובטלים", תרגום: אהרון אמיר).
6. הערות לעדכון:
הנשיא פרס ויושבת ראש הכנסת דליה איציק, שכה התנצלו על הנוכחות של ארקדי גאידמק בטקס ההשבעה של הנשיא, לא שכחו לחבק ולנשק את המוזמנת שולה זקן, המזכירה המודחת של אולמרט, שהמשטרה ממליצה להעמיד אותה לדין באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים.
א' ממשרד התיירות, שנזכרת בכתב האישום נגד קצב, מכינה עוד תצהיר לקראת הדיון השני בבג"ץ, שיהיו בו פרקליטי הנשיא לשעבר. א' תכניס לתצהיר את כל מה שרצתה לומר בשימוע, אבל לא נתנו לה צ'אנס.
נא להמתין לטעינת התגובות
