סינדרום מותה של האישה הלבנה
התקשורת בארה"ב קופצת כמוצאת שלל רב על כל סיפור של צעירה לבנה שנעלמת, אולם לא מקדישה פרק זמן זהה לסיפורים על נערות שחורות. זמן די-סי
שעות רבות ביממה מתעסקים ננסי גרייס מ-Headline News של רשת סי-אן-אן, גרטה ואן-ססטרן מפוקס ניוז או דן אברמס ב-MSNBC (ועוד שדרנים רבים) בפרטי הפרטים של חיי אותה אישה מסכנה שנפלה קורבן לאלימות נוראה. כולם כבר מכירים את השיטה.
נורת החירום קיימת, כמובן, רק בדמיון שלי. זהו תיאור מוחשי למה שאולי עובר במוחם של מקבלי החלטות במערכות התקשורת הגדולות בארה"ב באשר למה הוא נושא השווה כיסוי חדשותי מקיף.
מה הוא אייטם שאינו newsworthy, כלומר, לא שווה מבחינה חדשותית? נערה שחורה, שרצתה להיות זמרת וניסתה להתקבל ל"כוכב נולד" האמריקני, שאהבה כלבים ונעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. בסופו של דבר, רק הנערות החיוורות, בעלות העור השקוף או עיניים צלולות, שלגיות בנות ימינו שזקוקות למישהו שיושיע אותן הן המרתקות למרקע. או לפחות זו דעתם של עורכי ובמאי תוכניות החדשות.
לייסי פיטרסון, בחורה לבנה נאה בת 27 בסוף חודש השמיני להריונה, נעלמה מביתה יום לפני חג המולד בשנת 2003. בעלה, סקוט, הזעיק את המשטרה והמשפחה והשתתף בחודשים של חיפושים, ייבב מול מצלמות הטלוויזיה ונעצר כשהוא דוהר ברכב פתוח דרומה מסן-פרנסיסקו כששערו צבוע בלונד. עברו כמה חודשים עד שגופות העובר וגופת פיטרסון נשטפו אל החוף צפונית באזור ריצ'מונד בקליפורניה. סקוט פיטרסון הורשע ברצח כפול והוא ממתין לגזר דין מוות בקליפורניה.
מארק האקינג, בעלה של לורי האקינג, בחורה לבנה בת 27, רצח אותה בשנתה במיטה בדירתם בסולט לייק סיטי
נטלי הולוואי, נערה בלונדינית בת 19, נסעה עם למעלה מ-100 תלמידי בית ספרה לחגיגת סיום התיכון באי הקריבי ארובה במאי 2005. בלילה שלפני הטיסה חזרה לארה"ב, נראתה הולוואי לאחרונה כשהיא יוצאת ממסיבה בבר עם שלושה בחורים ומאז נעלמה כלא היתה. גופתה לא נמצאה עד היום למרות חיפושים נרחבים ומעצרים.
והסיפור המחריד האחרון: ג'סי דיוויס, אם בת 26 לפעוט בן שנתיים שהיתה בסוף החודש התשיעי להריונה, נעלמה מביתה בקנטון שבאוהיו ב- 13 ביוני. למחרת, שלח לה חבר לעבודה הודעת אס-אם-אס לאחר שלא הגיעה לעבודה ויותר מאוחר באותו היום ניסתה אמה, פאטי פורטר, לאתר אותה.
לאחר יומיים הגיעה פורטר לבית ומצאה את הנכד בן השנתיים, בלייק, כשלגופו חיתול כבד ומטונף, הוא רעב, עייף וממלמל "אמא בתוך השטיח", "אמא בשטיח". פורטר הזעיקה מיידית את המשטרה וסיפרה להם כי בתה ההרה נעדרת, כי הרכב, המפתחות והארנק נותרו בבית וכי בפנים יש סימנים של אלימות, רהיטים הפוכים והרס רב.
בובי קאטס ג'וניור, קצין משטרה בקנטון, הנשוי לאישה אחרת לא נחשד בתחילה אך לאחר עשרה ימי חיפושים, מתוכם שלושה ביקורים משטרתיים בביתו של קאטס, הוא הודה במפתיע ברצח והוביל את השוטרים לגופה אותה טמן בפארק באזור.
המקרים הללו קיבלו כיסוי אינטנסיבי של כל שלב - החל מההיעלמות, מציאת הגופה (או סימנים), מעצר, כתב אישום, הודיות, משפט ועד ההרשעה. התקשורת לא עזבה את סקוט פיטרסון ליותר מיממה עד אשר הועבר לשורת הנידונים למוות בסאן קוונטין.
וקיימים גם סיפורים בלונדיניים, עם ריבוי מצלמות וראיונות, אך סוף טוב: הסיפור המדהים של אליזבת' סמארט, יפיפייה בהירה בת 15, שנחטפה מתוך מיטתה בשעת לילה בסולט לייק סיטי ונמצאה אחרי תשעה חודשים לא הרחק מביתה משתרכת מוזנחת תחת רעלה לבנה עם גבר שחטף אותה ותכנן לחטוף עוד נערות.
או הסיפור המדהים של ג'סיקה לינץ', חיילת בהירת עור בת 19 מוירג'יניה המערבית, שחולצה משבי בעיראק ולראשה הושמו כתרי גבורה לא-לה (כפי שהיא דיווחה יותר מאוחר, צבא ארה"ב הציג אותה רמבו-גירל).
הסיפורים כולם עצובים, סוחטי דמעות. האלימות מחרידה במי שצופה בדיווחים בתקשורת כל פעם מחדש. ובעצם תודות לכלי התקשורת, השריפים המקומיים מצליחים להשיג עוד מידע, לאגור טיפים ולפתח כיווני חקירה. בחלק מהמקרים, מודה המשטרה, תשומת הלב התקשורתית מביאה גם לכך שהאף-בי-איי נכנס לתמונה ומספק כוח אדם שמסייע לפתרון התעלומות.
אבל רגע, האם באמריקה נחטפות ונפגעות רק נשים לבנות, צעירות ויפות?
יחד עם החיילת ג'סיקה לינץ' חולצה מהשבי בעיראק גם חיילת נוספת, שושנה ג'ונסון, בעלת מראה וופי-גולדברגי, קצת כבדה, אמא חד הורית בת 30. היא נפצעה בשני קרסוליה וכאשר חולצה מן השבי לאחר 22 יום, נישאה על אלונקה. דווקא סיפור מרתק שכן היא החיילת השחורה הראשונה שישבה בשבי. ובכל זאת הסיפור שלה כמעט ולא דווח.
ומי זאת טמיקה האסטון? צעירה עם עור בוהק (אבל לא לבן), בת 24, שרצתה להיות זמרת, עזבה עבודת מלצרות והלכה לראיונות עבודה. רק חודש לאחר היעלמה במאי 2004 מצאו כוחות המשטרה את הרכב שלה מחוץ לבניין דירות בעיר ספרטנברג ובתוכו מפתחות לאחת הדירות בבניין. בתוך הדירה נמצאו סימני דם, שתאמו את דמה של האסטון.
חלפה עוד יותר משנה עד שנמצאה גופתה לצד כביש מהיר בדרום קרולינה. החבר שלה, כריסטופר האמפטון הודה והורשע ברצח שלה. ביוני 2004 המשפחה שלה לא הצליחה למשוך את התקשורת לדווח על המקרה. אחרי הכל, הם היו עסוקים עד הראש עם פרטי הבגידות של סקוט פיטרסון. רק כאשר מישהו התריע בפני חדרי החדשות על הגזענות שבשידור, הוזכר שמה של האסטון, אבל רק כדוגמא לטיפול הלא הוגן בהיעלמות של בנות מיעוטים.
לתופעה של התייחסות התקשורת לבחורות יפות ולבנות יש גם שם: "סינדרום מותה של האישה הלבנה". אבל השחורים והיספניים בארה"ב מהווים מעט יותר מ-25% מהאוכלוסייה. על פי נתונים רשמיים של האף-בי-איי, מספר הגברים הנעלמים גבוה קצת יותר ממספר הנשים הנעלמות. שיעור השחורים (גברים ונשים) בקרב רשימות הנעלמים, גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסיה הכללית.
אולי שנים של שטיפות מוח עם סרטי ה"נסיכות" של דיסני הכניסו בכולם את האינסטינקט הבסיסי לגונן על האישה הלבנה ולהתעלם מקורבנות זכריים או שחורים או קשישים. כל אחד רוצה להיות האביר שמציל את שלגיה, סינדרלה, או בל היפה (מהסרט "היפה והחיה").
והרי לא מדובר בדרישה מחדרי החדשות לחלק את זמן השידור בין הקורבנות בהתאם לשיעורם בציבור. אבל הציבור באמריקה צריך היה לדרוש לדעת מדוע רצח והעלמות של נערה שחורה לא מעניין לפחות באותה המידה.
נא להמתין לטעינת התגובות
