הרשות כבר לא נתונה
חוק בעייתי ואי עמידה בהסכמים מצד משרד האוצר, אבל גם דרישות מופרזות של העובדים שהפכו לנורמות הרסניות. יאיר אלוני, עד לפני שנה מנכ"ל רשות השידור, מנתח את הסיבות שהביאו את הרשות לפתח המשבר הגדול בתולדותיה. הניתוח הצליח. והחולה?
לכאורה, כל צוללן חובב המסתייע בשנורקל פשוט, יזהה מתחת לחלקת פני המים שרטונות המאיימים על רשות השידור זה מכבר. את אלה באתי להאיר. לא לבקר, לא להשיא עצות ובוודאי לא להוסיף ולו טיפת דלק משלי ליורה הרותחת. כמי ששימש עד לפני כשנה מנכ"ל רשות השידור, אין זה הגון, אין זה מוסרי ובוודאי לא חברי. זאת גם זאת: כלל נקוט בידי משסיימתי תפקיד ולאחר העברה מסודרת (מותנה בעיקרה ביכולת המקבל), להתנתק התנתקות מוחלטת. מטעמי ניקיון כפיים וניקיון הדעת. רוצה לומר: אין בפניי העובדות זולת אלה המתפרסמות באמצעי התקשורת. איני יודע לפרטיהן מהן הצעות ההנהלה; איני מכיר לפרטיהן את עמדות העובדים. אך את השרטונות - אני מכיר גם מכיר.
בראש ובראשונה - חוק רשות השידור. הוא דפוק. מעט משום שעיצב את אחד מראשוני התאגידים במדינה. אבן דרך במשעול עפר העולה אל הכביש המהיר של הפרטת כל מה שזז. לא במעט משום שהמילה "עצמאות" היא צלופן מבריק לסוכרייה על מקל שנתן ראש הממשלה המנוח לוי אשכול, יהודי חם וחכם ("מענטש") לראש האופוזיציה המנוח מנחם בגין, הדמוקרט הגדול ביותר שפסע בשבילי ארץ הקודש, ברצותם להפיל את "חומות בן-גוריון" - "בלי חרות ומק"י". אבל אנשי הפרטים לא היו מוכנים להרפות מאחיזתם במקל השליטה שבקצהו הסוכרייה: רשות השידור. החשש התמידי מפני שינוי היה פן יהיה לרעה. אולם עם סוגיה זו השכילה רשות השידור להתמודד ברוב שנותיה. כולל בדרך הייסורים, ההבטחות, ההתחייבויות וה"קניות", של אישור התקציב השנתי.
השרטון השני הוא ההתניות הכלכליות שבחוק. אי אפשר היה כבר ב-1965, השנה בה אושר החוק, להשוות את תנאי העבודה והתשלום בעבורה של עובדי רשות השידור לאלה של משרד ממשלתי. סוגיה זו החריפה עם צירוף הטלוויזיה לרשות (1968) ושבעתיים כך עם לידתו של הערוץ השני והתחרות שבינו ובין הטלוויזיה הרב ערוצית (כבלים, לוויין) לבין רשות השידור, שייקרה ייצור, או רכישה, של כל מוצר בשוק הטלוויזיה.
השרטון השלישי הוא פרשנות האוצר לנאמר בחוק וראיית המאקרו - המוצדקת - של אנשיו הגורסת: צמצום המגזר הציבורי, הפחתת נטל המס ובפרט כזה שאינו נגזל מקופתם. באחד מדיוני אחת הוועדות שנועדו להביא מזור לרשות השידור תבע אחד מבכירי האוצר להותיר ברשות השידור אך ורק מה שהוא "כשל שוק", כלומר "השוק החופשי" לא יוכל או לא ירצה להחזיק בו; בתוך כך תבע גם למכור את רשת החדשות של הרדיו, רשת ב'. בלחץ חברי הוועדה, צומצמה הדרישה עד מאוד.
עם זאת, אנשי האוצר אינם בני בליעל אלא למודי ניסיון. עד 1985 (שנת השביתה הגדולה האחרונה, שנסתיימה בלא כלום בגין התערבות פוליטית) הסתדרה הרשות פחות או יותר. גבתה את האגרות, העבירה לאוצר וזה העביר לשימושה את הסכום שאושר לה בתקציב השנתי. שר האוצר באותה העת, יצחק מודעי המנוח, הורה לרשות השידור לנהוג כעקרת בית: שדרו על פי יכולת הגבייה ו"תתנתקו מפטמות האוצר". ארבע שנים אחר כך, הצליחו סמנכ"ל הכספים של הרשות אז, יוחנן צנגן (היום מנכ"ל "רשת"), והמנכ"ל המנוח אורי פורת, לחסוך כ-150 מיליון שקל שיועדו לפיתוח ולהתכוננות לתחרות הממשמשת ובאה מצד הערוץ השני שעמד לקום. האוצר חמס את החיסכון כדי לממן משבר עם המורים. מאותה עת החלה רשות השידור לחזר על פתחי האוצר לסיוע לקראת סוף כל שנה.
חתן פרס ישראל, מוטי קירשנבאום, מגדולי אנשי הטלוויזיה בארץ הזו ומחוץ לה, נהג בכהונתו כמנכ"ל לחזור ולספר לאנשי האוצר את הסיפור על הסוס שהורעב כדי לחסוך עד כי מת. באגף התקציבים הכירו כבר את הסוס בשמו. אבל מעת לעת הוסיפו לקצץ.
ב-2003 נחתם הסכם בין הרשות למשרד האוצר ומשרד השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור אז, אהוד אולמרט: במהלך שלוש השנים שיבואו תקוצץ האגרה ב-12 אחוז כל שנה והתקבולים מרשיונות הרכב בחמישה אחוזים. חשבונאית קשה לחבר את המספרים כיוון שבסיסם שונה. המנכ"ל מוטי שקלאר טוען להפחתה בסך 40% כולל . ניתן היה, אולי, לעמוד בכך אילו קוים
כשהועלה בפני האוצר הטיעון כי הם מפרים את "חוק הכלים השלובים", השיבו אנשיו כי ידיהם כבולות: ההסכם נכלל ב"חוק ההסדרים" ! ! !
מעולם לא נמניתי עם הטופחים על חזה זולתם "אשמתם! ". גם בתוך הבית פנימה נולדו פגמים ברשות השידור ובאשמה ישירה של עובדיה ומנהליה. הרדיו התרחב ופרץ אך לא במבנה ארגוני מותאם ובמבנים פיזיים לא ראויים.
הטלוויזיה הייתה פלא גינקולוגי: לידת עכוז מחוץ לרחם. מעבר למכלול בעיותיה שלה בהקמתה (לא זה המקום לפרטן) נוספו לה גחמות שנוצרו סביב ה"באר" המיתולוגית של חצר הרדיו. מדי אירוע (בחירות, מונדיאל, אולימפיאדה, אירוויזיון, הינתקות) הציבו העובדים תביעות שמנקודת ראות ההנהלה היו הרסניות. משנתקבלו, בשם "השקט התעשייתי" ומשום הצורך-והרצון - לשדר כהלכה את האירוע, היו לתקדים. התקדים היה לנוהג ועד מהרה למוסכמה, אף כי לא הופיעה בספר נוהלי רשות השידור (כשלעצמו מסמך מיושן ולא מעודכן). הכנסת ציוד חדש לרדיו (הסכם סוני), או לטלוויזיה (צילום בווידאו במקום בפילם), מעבר עובדים ממבנה למבנה (חטיבת החדשות של הרדיו מ"הלני" ל"חוטים" ; ערוץ 33 מבניין הטלוויזיה לאולפני ג.ג; עובדי הנהלה ממבנה ה"חוטים" ל"מרכז כלל" וממנו ל"שערי צדק" ), הולידו תביעות שונות, משונות, מכבידות ולעתים שערורייתיות.
ואולי אין זה אלא "תרגיל יבש" לפני ה"רטוב" שיביא עמו אותו צל ענקי. התייעלות אמת. שלוש פעמים בשנות שירותי ברשות השידור תבעתי ממנהליי להסתייע בייעוץ ארגוני. כל אדם הדואג לעצמו נבדק אחת לשנה-שנתיים. כל ארגון, לדעתי, זקוק לכך לפחות אחת לחמש שנים. קל וחומר ארגון שהוקם לפני 42 שנה ומאז עוסק בתפירת טלאים על בגדו המסמרטט והולך.
פעמיים כמעט הועפתי בשל כך מן הרשות. בשלישית, הייתי זהיר יותר. עתה תובע האוצר רה-ארגון בסיוע גורם מבחוץ. לחברה שנבחרה מוניטין טובים ככל שאני שומע מחברי בעולם התקשורת האלקטרונית. אקווה לטוב. טורד את מנוחתי הזיכרון ש-14 ועדות בחנו את רשות השידור (רוב הדוחות, אגב, היו וריאציות על דוח הוועדה הראשונה בראשות יצחק לבני, לפנים הוא עצמו מנכ"ל רשות השידור) והמליצו. אז המליצו.
לרשות השידור יש עתה יושב ראש שנחשב איש כספים מעולה ומנהל מעולה (עיין ערך נציב מס הכנסה, עיין ערך בנק מרכנתיל). לרשות השידור יש עתה מנכ"ל איש רוח ותוכן (עיין ערך ערוץ 2. יש לו בני פלוגתא למכרז שכפה על ערוץ 2, אך עצם קיומו הישג ראוי). בין השניים "חילוקי דעות", כדברי כל אחד מהם בנפרד לתקשורת. הם והעובדים נלחמים עתה במוצב הקדמי (הוא המשבר העונתי). מאז פרישתי, איני מתקרב ולא מתערב. אינני מצוי בפרטים. התרשמותי מן העיתונות היא שבקרוב יחל הקרב במוצב העיקרי. קרב חפירות. קרב פנים אל פנים. אקווה שיזכרו, כולם, את תורתו של קרל פון-קלאוזביץ ותהיה זו מלחמה לחיים ולא למוות של השידור הציבורי.
נא להמתין לטעינת התגובות
