לכתו של מקצוען
טלי ליפקין-שחק סופדת לזאב שיף, עיתונאי מזן שכבר חסר לנו, וכזה שידע ללכת בין הטיפות
בעודם ממתינים לאישור להיכנס למתחם, מקפצים מרגל לרגל כדי לגרש את הצינה העזה, וצופים אל מרפסות המגדל שעליו ניצבו חיילים, נפנה זקן הסגל, מוכתר הדבוקה, אל ערימת הצעיפים הכרוכה במעיל שקיפצה לידו, ובלשונו המעודנת, בנימוס שאין למעלה ממנו אבל באופן שלא השאיר מקום לוויכוח, ביקש: "גבירתי, הואילי נא לסובב את הגב לרגע. אנחנו מתים להתפנות, ואין שום היגיון שכולנו נפנה את הגב. את אחת ואנחנו שמונה". הפניתי את הגב. הטבע עשה את שלו, שלוליות ניקוו בשלג, והסיור יצא לדרכו.
זאב שיף, וולפי בפי חבריו, ורבים לו כאלה, היה החונך שלי כשהתמניתי בימי מלחמת לבנון (הראשונה) לכתבת צבאית של העיתון דבר. נקל לשער שהצטרפותה של אישה, צעירה יחסית, לתא המסוגר והאליטיסטי של הכתבים הצבאיים, בימים בהם להיות כתב צבאי עוד היה עניין די אקסקלוסיבי, לא היה דבר מובן מאליו, או לגמרי קל לעיכול לכל חברי המסדר הזה, ו-וולפי בראשם.
בגיל שיכול היה להיות אבא שלי, עם מטען ניסיון שכבר אז היה רב-משקל, עם צלקות מלחמת יום הכיפורים שנשא כמו שאר עמיתיו שהמשיכו להחזיק במקצוע ונשבעו שלעולם לא יפספסו שוב, מאימת הצנזורה או מחיבוקה המחניק של המערכת הביטחונית, את לב הדברים בהתרחשותם, עם רקורד של עשייה ומידע - וולפי יכול היה להרשות לעצמו להתנשא על אישה ראשונה בתפקיד הזה, שלא ידעה מעולם את טעם הקרב.
אבל וולפי לא היה איש מתנשא. על כן הוא קיבל, וקירב, ועקב ותיקן, לפעמים קצת גונן או נטה להרחיב בהסברים מלומדים, ופירגן.
ידע להלך בין הטיפות
וולפי היה מגדלור. אני לא בטוחה שידענו כבר אז לאמוד את עוצמת האור שהפיץ. כי באותם הימים, בניגוד להיום, היה הרבה יותר מובן מאליו לדייק, להבין, לבדוק, לא לרדוף אחרי סקופים ריקים, לשמור על אמינות ויושרה. מצד שני, לא היה קל לשמור על יושרה ודיוק, כי אלו עדיין היו הימים שבהם מערכת הביטחון נהנתה במידה די גדולה ממעמד בכיר ומפונק, נטתה לאמץ בחיבוק דב אל לבה את הכתבים שסיקרו את התחום, לקרב ולשתף ולנסות להחניק ביקורת או חקירה.
וולפי ידע להלך בין הטיפות, נלחם בלי מורא במערכת ובעומד בראשה (אריאל שרון, למשל), והיה מקורב ואהוד ומיודד עם הצמרת ועם מקורות מפתח בתוך השורה. בחלוף
השנים, וכשהתאדו כללי האתיקה, התקשורת הפכה פרועה, והאינטרנט החליף את האיסוף האנושי של המידע, נשאר וולפי כשהיה. חוקר, בודק ולומד, רואה למרחוק, לא מתחנף ולא מתלהם. מקצוען.
ובתוך כל זה הוא היווה חברה נהדרת לבדיחה, למתיחה, לרכילות קטנה, לעצה חכמה. איש שאהב את החיים, ויותר מכל אהב את שרה שלו, ואת ילדיו ונכדיו. אהב לנסוע, הרבה במפגשים בעולם, ותמיד אהב לחזור לתל-אביב ולשולחן העבודה.
כשהודיעו לנו בלילה שוולפי מת, ליבו העייף נדם, נשטפנו צער ותחושת אבידה. ואחר כך חשבתי כמה מוזר, הוא עצם את עיניו לפני שידע מה ייכתב בדוח הסופי של ועדת וינוגרד. או שבעצם הוא כבר ידע.
נא להמתין לטעינת התגובות
