על הניצחון וההשתתפות
מוסד הנשיאות רושם ניצחון, מוסד הנישואים רושם כישלון, והשירה מתכחשת לשניהם
(קוונטין קריספ)
כשהייתי ילד בבית הספר הכי יסודי, מאמן הכדורגל הגמדי שלנו אמר לנו לפני כל משחק שלא חשוב הניצחון - העיקר ההשתתפות.
כנראה שמכל הילדים אני היחיד שאימצתי לי את השקפת העולם הזאת. עד היום אין לי עניין בספורט תחרותי, ואין שום סכום שיקנה אותי כשופט בבחירת זמרים בטלוויזיה או כל שיפוט אחר שבו עלי לקבוע מי מנצח או מי מפסיד.
גם אם פה ושם אני מצליח במשהו, אני מרגיש שמה שהכי חשוב זה שהשתתפתי ואני בשל לכישלון הבא.
השבועות האחרונים היו מלאים בהצלחות ובנצחונות. חגגנו 40 שנה לניצחון של מלחמה שהפכה לכישלון מדיני ומוסרי. אחר כך "חגגנו" את נצחון החמאס על הפת"ח, ואני לא יודע למה לא התפלאתי כשפוליטיקאים ופרשנים אמרו שמלחמת האחים בעזה "טובה לישראל". כלומר, שוב ניצחנו.
ונעבור ברשותכם לנצחונות האישיים בבחירות במפלגת העבודה ולמוסד הנשיאות שהפך לבורדל: הניצחון של אהוד ברק היה לרוחי, לא בגלל הניצחון ותכונות מסוימות של ברק שלדעתי יכולות להבשיל אותו למגעי השלום הקפואים, שלא לדבר למלחמה הבאה.
אני מאמין שאדם שעשה שגיאות ובכל זאת חוזר למערכה לא ירשה לעצמו - בעיקר אדם עם גאווה כמו ברק - להיכשל שוב. אני למדתי רק מהשגיאות שלי. את מעט הדברים הנכונים שעשיתי הדחקתי מהר מאוד. בפגישה אישית שהיתה לי עם אהוד (עדיין מוקדם לספר על מה דיברנו וזה עושה אותי קצת לחלק מהיחידה הסודית, לא?) קלטתי שבניגוד לפגישות שהיו לי איתו לפני שנבחר להיות ראש ממשלה - שבהן בפגישה של שעה הוא הקשיב לי חמש דקות - לפני שבועיים הוא הקשיב לי כמעט רבע שעה, וזה סימן שהבחור אכן מטפל בהפרעת הקשב שלו.
כשביקרתי את תפקודו והצעתי לו כמה הצעות מעשיות בשטח המגעים עם התקשורת, מגעים חמים וקבועים עם המחנה שתומך בו, כולל ציטוט של
אמרתי לו שינסה, סתם בשביל הקטע, להחליף את המילה "או-קיי" במילה האזרחית "תודה". הוא הסתכל עלי במבט פעור ולרגע פחדתי שיקרה לי מה שקרה לחצי הלימון שהוא סחט קודם, אבל נראה לי שהוא הפנים. מכל מקום, הניצחון של ברק הוא לא על עמי אילון, הניצחון שלו רק מתחיל עכשיו, כשאולי גם הוא ילמד שהעיקר זה ההשתתפות, שיתוף הפעולה והאומץ לפעול ולהזיז את העגלה התקועה והשבורה הזאת שכולנו יושבים עליה. בהצלחה, אהוד.
גם הניצחון של שמעון פרס במירוץ לנשיאות עבר קצת מעלי. לדעתי מה שהחזיק את שימון עד עכשיו זה הכשלונות הנפלאים שלו, ויש אנשים שנצחונות יכולים להחליש אותם כהוגן. ההזדהות האנושית שלי עם מפסידנים תמיד היתה חזקה, ובכל פעם ששימון השתתף והפסיד עבר בי ההרהור הזה: האם ייתכן שגם פרס כילד השתתף במשחקי כדורגל בהדרכת המאמן שהפך אותי למשתתף מפסיד למשך חיים שלמים? אלא שבאופן אבסורדי, ההצלחה של פרס היא נחמה לאזרחים כמוני שפתאום מזדקפים ואומרים לעצמם: הנה, סוף סוף גם ללוזרים יש נשיא! בהצלחה, שימון.
(בעל הטורון חושף את הדברים החיוביים שקרו השבוע)
נטיית העולם המערבי להפסיק להתחתן ולחתום על חוזים שהורגים את האהבה. בארצות הברית, שבה סקרים מורים שיותר מ-60 אחוז מהצעירים מוכנים לחיות בזוגיות, אבל לא להתחתן, התפרסמה המודעה הזאת בחוצות שיקגו, בעיקר בכיכר שליד ראש סטריט, שידוע במועדוני הפיק-אפ שלאורכו, ומכונה "משולש הוויאגרה": "Life ' s Short. Get a Divorce" (הלוגו העברי יכול בהחלט להיות: "החיים קצרים. תתגרשו חברים"), והוא נהגה והופץ על ידי משרד של עורכי דין מכובד וזכה כמובן בכל התגובות החסודות והפוליטיקלי קורקטיות של ארגוני נשים, עורכי דין מתחרים ואף סנאטורים מכובדים (וגירושים כמובן).
רוב התגובות שגינו את הפרסומת לגירושים היו: "חוסר כבוד לקדושת הנישואים", "זילות משרדי המשפטים העוסקים בנושא", "פגיעה בערכי המשפחה" וכן הלאה. כמובן שאני, שחיי כבר לא יהיו קצרים, לגמרי תומך בגישה הבריאה של: אתם לא אוהבים אחד את השני - תיפרדו כבר לעזאזל. אל תבזבזו את שארית חייכם בגלל "לא נעים" או בגלל הילדים והחתול.
אם תשאלו אותי, מוסד הנישואים עשה את שלו, מוסד הנישואים יכול ללכת. הזוגות שחיים יחד באומללות רבים באופן מבהיל מהזוגות שחיים באושר עד עצם היום הזה, ואפילו עד אתמול בלילה.
ההצעה שלי: זוג שבאמת אוהב אחד את השני - שיערוך טקס גירושים לפי טעמו עם חברים, כיבוד, זמר וגמד.
בטקס הזה יתחייב הזוג הצעיר להתנתקות אם האהבה לא תגור אצלם יותר. כעבור 30 שנה של חיים מוצלחים יחד, הם מוזמנים להתחתן, אם זה מה שהם רוצים. כמו שלכל האוהבים הנשואים יש חג אהבה שנקרא "סיינט ולנטיינ'ס דיי", מגיע גם חג לאוהבים החופשיים שמאמינים שהם לא צריכים לחתום על ניירות ולהתחכך עם דת שהם לא מאמינים בה. מצדי אתם יכולים לקרוא לחג הזה "סיינט יונתנ'ס דיי".
(בעל הטורון נותן פתחון פה ועט לאנשים חכמים ממנו)
"מעיין", כתב עת לשירה, ספרות ורעיונות, בעריכת יהושע סימון ורועי צ'יקי ארד. כמי שכותב שירים ומסרב לפרסם אותם ונזהר שלא לבזבז אותם על זמרים לא ברורים או להקות מעורפלות, אני מחפש ללא לאות את השירה העכשווית שלא תבייש את השירה משחר ההיסטוריה שהחלה בעצם כמלמול וכתפילה והפכה בזמננו ללהג מתמשך ולגרפומניה מעיקה.
חוץ מהגבעטרון עצמו, קמו המון חבורות זמר, עם בטאונים משלהן, ולמרות שאין לי ספק שכוונתן טובה ויש שם אנשים נבונים, כל השירים במגזינים האלה נקראים ונשמעים לי כשיר אחד ארוך ומייגע, עם הכללים הנכונים - למשל חריזה מדויקת, קצב מושלם וכו' - אלא שלא מתקיים שם הכלל הראשון של השירה, לדעתי, שהוא להגיד הרבה במעט מילים.
מתוך מבחר מרשים, להלן כמה שירים קצרים, טיפות מ"מעיין":
השיר של נועם בקנר, שמגדיר את עצמו כמשורר אס-אם-אס החוטא בבוטניקה: "אמרת שאת זקוקה למעט/ אנרגיות חיוביות/ אז בניתי לך כור".
שירי ה"כישלון" של אהרון שבתאי, משורר החרון האנטי לאומי שלנו: "אני מתפלל/ לכישלון/ במלחמה הזאת/ המסריחה/ פרוש כנפיך/ ובוא כישלון רחום/ בוא כישלון".
השיר "שקט תלת פאזי" של כנרת לוריא: "לפעמים היינו/ מזדיינים/ בגן הציבורי / חושבים על רבין / ובוכים".
השיר המורכב משתי שורות בלבד של אורית גת: "כשאתה מפשיט אותי/ אפילו החולצה נאנחת".
כתב העת הזה עולה רק 17 שקל (ואתה מקבל כבונוס גם את "מערבון", מגזין חדש ורענן לקולנוע), והוא אכן מעיין קטן המפכה פניני שירה מדויקת, שמביאות לנו את ההנאה המסוימת שאין לה שם; שמביאה לנו שירה אמיצה ולא מתאמצת, שמזכירה לי משפט עתיק: "השירה היא מה שבטהובן שמע אחרי שהוא התחרש".
אני לא זוכר איזה חכם אלמוני אמר את זה, אבל זה בהחלט משפט שמתאים לצ'יקי לפלוט באחד הראיונות המשעשעים שלו בתקשורת. מכל הערימות של שירים "נכונים" אבל מחרישי רגש-כתב העת "מעיין" הוא בת קול שמחזירה לך את האמונה בכוחה ובנחמתה של השירה.
נא להמתין לטעינת התגובות
