אחחח, תחושת הכח המשכרת המטעינה את האגו המנופח, אחחח.

הוספתם את זאת? טעיתי, סליחה.

כבר קראנו
לעסנו
הבנו
הפנמנו
הוצאנו לקט
אוסף המיטב
מיטב הלקט
רוצים חדש
אם כבר.

It's because of the occupation

השערה ראשונה: בזמן לחיצת הידיים.

שכח אותי.
אם אתה מאמין בשמש,
מותח בקורת על הפרחים,
סומך על הרוחות,
שכח אותי.
נולדתי אל תוך עולם מתוייק מדי,
עמוס שיקולים והתחייבויות אינספור.
אילו נולדתי חמישים שנה קודם-לכן
יתכן שהייתי מתוודע אל עצמי
בנסיבות חגיגיות הרבה יותר,
עם תעודת-לידה אחרת
מנייר עבה
ואותיות גוטיות.
חבל, אבל
עכשו
אני לעצמי. עצמי לעצמי. עצמעצמי.
(מרחק בטוח / דוד אבידן)

(זאת רק השערה, אל תתפס לקטנות).

השערה שנייה: בזמן הגשת הקפה.

''הרבה שנים נראה היה שהספרות העברית נותנת כאן איזו ''השראה'' לחיים...
עד 1977 אולי עוד הייתה לספרות האשליה של ילד המוחא כפיים פעם בדקה וחצי ובטוח שכל הרמזורים בעיר מתחלפים על פי מחיאות הכפיים שלו. מ-1977 גם האשליה הזאת נופצה, והספרות הישראלית, ויחד עימה אולי גם רוב האינטליגנציה, חזרה למקומה הטבעי ולממדיה הטבעיים: כפי שלא סרטר היה זה שהוציא את צרפת מאלג'יר, ולא נורמן מיילר הוא שהוציא את אמריקה מוויטנאם, כן גם ס. יזהר וא.ב. יהושע לא יוציאו את ישראל מהשטחים. גם לא יכולים להוציא. פה ושם שומעים נימות של עלבון מפונק! ''למה שמעו בקול ביאליק וברנר, ובקולנו לא שומעים?'' אכן עד היום, כשהממשלה עושה דבר רע מאוד, הספרות והאינטליגנציה מתאספות במועדון ''צוותא'', פותחות את ארון הקודש, מוציאות את ספר התורה, צועקות געוואלד, רוקעות ברגל ומצוות ''דיבוק צא!'' ועוד משתוממות: ''איך זה שהדיבוק לא יוצא?''...ושיהיה ברור: כשאני מדבר בלעג על ההתכנסויות ב''צוותא'' אני מדבר גם על עצמי... רק חמור יקווה כי קבוצת סופרים שחותמת על גילוי דעת ב''ארץ'' תשפיע יותר מאשר השפיעו הנביאים על מהלך ההיסטוריה, וכשאני אומר ''חמור'' אני כולל גם את עצמי''.
(עמוס עוז / כל התקוות, מחשבות על זהות ישראלית).

(ממממ, אני לוגם ממשקה קר של קיץ, בהסבת צד ימין).

נ.ב. לגבי התועלת שניסה להפיק עמוס עוז מדבריו אלה, נדון בהזדמנות אחרת. יאללה ביי.

יונתן,
כל דבר, באמת כל דבר.. רק אל תקרא לדבר הנלוז הזה שירה.
לא כל גיבוב שזור אירוטיקה מלוקקת שנאנחת בקצוות עם פוליטיקה הארד קור היא שירה. לפעמים זו סתם ערימה של מילים ותחת של מלך עירום.

חוצמזה, אתה נפלא.
ולפחות השתתפת.

סע לארץ ישראל...

[זאת ביקורת, לא מחמאה, משקיף מהצד יקר שלי]

כך כך הרבה מקופל לתוך המשפט הקטן הזה. החל מההיבט האישי ועד ההיבט המדיני.

בהיבט האישי, אי אפשר לבקר אותך שכן אלה הם חייך אבל בהקשר המדיני, קח בחשבון שזה משפיע על עם שלם שברובו דווקא רוצה ללמוד מנסיון עבר של עמים אחרים.

ישן אדם
ואל תקום
יש יותר מדי
דם ביקום
יש יותר מדי
יקום בדם
ופחות מדי
שינה באדם.

ישן אדם
ואל תיעור
יש יותר מדי
דם באור
יש יותר מדי
אור בדם
ופחות מדי
חושך באדם

[...]

קום אדם
ואל תישן
על גגך יש
עמוד עשן
ליד מיטתך יש
עמוד אש
ממה, ממה, אתה חושש?

אין כאן המקום לדון בטיעונים שבעד ובטיעונים שכנגד מצעד הגאווה. נוצר כאן מצב אבסורדי. לא יתכן שלמועצת העם – הנציגות הרשמית הנבחרת של המדינה לא תהיה מילה בעניין קיומו או אי קיומו של המצעד, והמילה האחרונה בנושא תהיה של גוף דיקטטורי העונה לשם ''בית המשפט הגבוה לצדק''.

כמו במשטר מונרכי או קומוניסטי או פשיסטי, שבו המיעוט השולט מקדם את השקפת עולמו במסווה של טיעון שמעשיו הם למען העם והמדינה ולמען הצדק והסדר הטוב, כך כפה בית המשפט במסווה של סעד למען הצדק את קיום מצעד הגאווה בניגוד מוחלט לרצון הרוב בעם, שבא לידי ביטוי בהתנגדות של למעלה משבעים אחוז לקיומו, כלומר יותר משני שליש. זה כמו רוב של שמונים חכי''ם.

למעשה, ירושלים נכבשה בכוח הזרוע, במארש צבאי של כחולי המדים. הצבא הפרטי של אהרון ברק כבש את עיר הבירה של ישראל והשתלט על ירושלים ברכב ובפרשים על מנת להשליט את השקפת עולמו.

בשבילי כדמוקרט בנפשי המחזה של המארש הצבאי של כחולי המדים כובשים את ירושלים ברכב ובפרשים היה מבעית. אסור בתכלית האיסור בכל דמוקרטיה הכפפת כוח צבאי תחת רשות נוספת לרשות המבצעת.

תודה על עוד טור מעורר ומרתק.

על התמימות ועל הסקרנות, ומעל לכל
על הטלת הספק.

שבוע טוב ידידי.

יונתן גפן מראה את הצד של החברה הישראלית בצורה הטובה והנכונה ביותר...

פעם הייתי מחכה ליום שישי לקרוא מה יש לך לאמר.

היום אני כבר יודע בעל פה לאן המשפט הבא שלך יוביל. חבל שהחיים עברו עליך ככה. (אל תדאג, אתה לא לבד).

וכדאי שגם אתה תגיד תודה לאהוד ברק שנפגש אתך. חוצפה לא מצביעה על אינטליגנציה, אלא להיפך.

שתהיה לי בריא. אם לך מותר להגיד הכל, אז הנה, גם לי.

שב''ש.

גבי

אומרים שכך יש לארוז את האהבה, לארוז ולשלוח לחדר המתנה.
עכשיו כשהכל נכונים לקפוא על מקומם,
עכשיו זה הזמן להפשיר את הבעיות שנידחו.עכשיו מקיאים את בולמוס החיים. עכשיו יש את מי להאשים: הלא לשם זה התכנסנו תחת החופה(?)


והילדים, כן הילדים- שכה זקוקים לזרם החיים,
גם אותם אתם סוכרים.
אבא ואמא מתנשקים בשבילכם-
בשבת, במטבח... שתיראו ולא תיראו...

והילדים המסכנים, כמו לוטרות תמימות, המשחקות בשלולית הבוץ ובמי הגשמים,
מנסים להגשים לעצמם זוג הורים ומפ(ע)ל חיים.

שלוליות שלוליות
של משפחות נמסות
ילדים מאבדים את ילדותם,
אמהות מאבדות הגינותן
ואבות את שפיותם...

אבל אבא ואמא מתנשקים בשבילכם, בשבת,במטבח...

ותיזכרו ילדים- לא משנה מה יגידו....
אנחנו משפחה!

או, נכון יותר לומר ''מישפכה''.... המקום ממנו כולנו נישפכים שרוטים וחבולים.

הרבה שנים שאני קורא ספרים, טורים בעיתונים, מאזין (אבל הפעם באמת גם מפנים) מילים שלך יהונתן, ובכל הזמן הזה רציתי למסור לך מסר אישי קטן ממני. איזה מזל שקיימת הטכנולוגיה הזו שמאפשרת לי לעשות כן, למרות שאני לא אתפלא אם אתה לא מתעניין בתגובות של הקוראים, כי בכל גינה עשירה וירוקה צוחים גם קוצים יבשים ודוקרניים. בסך הכל רציתי להגיד תודה, על הכישרון, החדות, הצלילות והעוקצנות שכל כך מאפיינות אותך. לא תמיד אני מסכים איתך, אבל דבר אחד אני יודע, וממש לא מעניין אותי אם אתה מחבק את הצניעות או דוחה אותה- אתה ללא ספק אחד הכותביםהמוכשרים שהיו לנו. אין כותבים שמצליחים בקלות כזו להעלות חיוך על פני, ולגרום לי לחשוב על הדברים קצת אחרת.
שבוע טוב יהונתן.

והדמעות זולגות מכל קטע שלו, מכל נושא שעליו הוא כותב.
בתחילת העשור השביעי (!) של חייו, יונתן אוסף שברים ומנסה לאחות מהם את האגרטל שפעם, אי אז בימים, בשנים הטובות והיפות שחלפו ואינן, היו בו פרחים. ועכשיו, אבוי, החיים כבר קצת נבולים. ובכל זאת - יונתן עדיין משקיע מאמץ ויש לו רצון ואולי גם יש בו אהבה ובעיקר - כשרון ויכולת להמשיך להריח את הריח שנותר, גם אם אינו משכר עוד, כבעבר.

שבת בבוקר כוס קפה
והטור שלך במעריב
היום גם ניפגש בעיתונות
שבת שלום