הניצחון המסנוור
שולמית אלוני סבורה כי מלחמת ששת הימים פגעה בחוש המוסר ובכושר ההבחנה שלנו
אלא שלא היינו מוכנים למחשבה מדינית-חברתית מסודרת ומרחיקת ראות. הניצחון הביא לשכרון חושים, עורר מיתוסים קמאיים על "ימות המשיח", על גאולה שלמה, על ימי התנ"ך. כאילו במאה העשרים, אחרי המלחמה הנוראה נגד הפשיזם, לאחר משפטי נירנברג ומשפט אייכמן, אפשר לחזור לימי יהושע בן-נון, לכבוש ארץ, להתעלם מיושביה, להתהלל ב"עוצם ידינו" ולהכריז "כולה שלנו"!
האור המסנוור של הניצחון החשיך אצלנו את כושר החשיבה וההבחנה וגם, למרבה הצער, את חוש המוסר, את היכולת להבין בין מותר לאסור, בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון.
מיד עם תום הקרבות כבר יצאה הקריאה של יצחק טבנקין, מנהיג אחדות-העבודה של "כולה שלנו"! "ארץ ישראל השלמה", ואצו רצו השליחים כאילות קלות רגליים להחתים את שועי הארץ ואזרחיה בשם "ארץ ישראל השלמה". זוכרת אני כיצד בשבת בא אלי חבר הכנסת שמואל תמיר להחתים אותי עם אחרים כדי להספיק להעביר אלפי חתימות לישיבת הממשלה של יום א'; לא חתמתי!
הצבא, השב"כ והמתנחלים מנהלים את חיינו
ארבעים שנה עברו מאז הפכנו לעם כובש, לעם מדכא. הרסנו את רקמת החיים של הפלשתינים, שהיו אז אזרחי ירדן, גזלנו את אדמתם, את מימיהם. הרגנו, חיסלנו ואנו ממשיכים דרך קבע בציד אדם ובחיסולים, בלי רחם על ילדים, נשים, זקנים ואזרחים העוברים לתומם, הפכנו שם כל עיר וכל כפר למחנה מעצר.
הצבא על מפקדיו, השב"כ והמתנחלים מנהלים את חיינו, וכך רבניהם המטיפים לגרש ולהשמיד בנוסח: "החרם תחרימם, השמד תשמידם, לא תכרות להם ברית ולא תחנום" (דברים ז' ב') כאילו היו שבעת עמי כנען ויש שקבעו שהם מזרע עמלק ומצוה להשמידם!
התקווה
לשלום הולכת ומתרחקת ואנו הפכנו לחברה אלימה, חמדנית ואתנוצנטרית, כל העקרונות שנקבעו ב"הכרזת העצמאות" - המסמך המכונן של ישראל, הולכים ונמוגים. כיום כהרגלנו, עטופים במליצות נבובות, ממשיכים אנו לשחק את תפקיד הקורבן האולטימטיבי. בה בעת, באין מעצור מפזרים פצצות מצרר על אוכלוסיה אזרחית ומרגישים נוח בהטלת פצצה במשקל טון על מרכז אוכלוסין ועדיין זועקים "הצילו כי יתום אני"!
על כל אלה כבר אמר הנביא: "קוה לשלום ואין טוב לעת מרפא והינה בעתה"... ולמרות זאת, אנחנו עדיין מקווים לשלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
