על האיוולת
40 שנה, 4,000 שנה, דבר לא השתנה
"אזרחים - בשם הכבוד, בשם המולדת הערבית הגיבורה, בשם ההיסטוריה, העבר והעתיד: אנו נכנסים היום למערכת החירות, הגבורה, הכבוד והגאולה. נעמוד בפני התוקפנות של ישראל ונחסל אותה, וזאת כדי להסיר את הכתם של הקיום הציוני האימפריאליסטי. אחים חיילים חופשיים בעזה, בסיני, ובשארם א-שייח. אחים גיבורים בירדן ובסוריה-עלו על תל אביב". רדיו סאות אל-ערב (קול ערב) המצרי פותח את שידוריו לעולם הערבי מיד עם פרוץ הקרבות בבוקר ה-5 ביוני 67', יומה הראשון של מלחמת ששת הימים.השבוע, ככה די במקרה, נתקלתי במגזין אמריקני בהגדרה הטובה ביותר למושג "פוליטיקלי קורקט", תופעה בזויה בעיני, המשחיתה את השיח ואת המחשבה. "פוליטיקלי קורקט: דוקטרינה שאומצה בידי מיעוט ליברלי הזוי ונטול היגיון ומקודמת בקנאות באמצעות תקשורת חסרת מצפון, ובמרכזה הטענה שניתן בהחלט להרים חתיכת חרא מהצד הנקי שלו".
אני נזקק להגדרת המושג ביום שבו נשיא איראן מכריז כי ימיה של ישראל קצובים. שבוע קודם לכן נתקבלה בבריטניה ההחלטה על חרם על האקדמיה הישראלית. החרם עצמו לא הפתיע אותי, גם לא העובדה שזרזי החרם היו אנשי אקדמיה ישראלים. היה מי שאמר שיותר משהפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל, ההומניזם הוא מפלטו האחרון של הבוגד. באופן אירוני, עלילת הדם הראשונה בעולם הנוצרי התרחשה בעיר נוריץ' שבאנגליה. יהודי העיר הואשמו ברצח ילד בן 11 בשם וויליאם. אחד השחקנים העיקריים בהתפתחות העלילה היה - כמה לא מפתיע - יהודי משומד, תיאובלד מקמברידג'.
כידוע, מאותו מקום וזמן פשטה העלילה ליתר ארצות אירופה וחוללה שמות. הזמן החולף לא הותיר רושם על המעלילים ועל המשומדים. בזמן מבצע חומת מגן התקבצו אנשי אקדמיה ישראלים לחתום על עצומה הקוראת לעולם לעצור את הטיהור האתני שמבצעת ישראל בפלשתינים. כנראה שלא בכדי שודרה באותו זמן בטלוויזיה המצרית סדרה שהציגה את ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, כשהוא לוגם מדמם של ילדים ערבים. כשנתבקש נשיא מצרים חוסני מובארק לגנות את התוכנית, הוא הסתייג במילים: "לא כל היהודים אותו הדבר". אין ספק שהשנאה העצמית היהודית היא תופעת עומק פסיכו-היסטורית חסרת תקדים.
ב?30' פרסם בברלין הפילוסוף היהודי גרמני תיאודור לסינג את ספרו "שנאה עצמית יהודית" (Der Judische Selbsthass). ב-33' הוא נרצח בידי הנאצים. בספרו ניסה לסינג להתחקות אחר מקור השנאה העצמית היהודית.
לטענתו, המוסר היהודי המפותח הינו גם המפתח לפתולוגיה של השנאה האוטו-אנטישמית. האדם אינו רוצה לדעת רק מהי הסיבה לאסונות הפוקדים אותו, אלא גם מדוע. בעוד מרבית האנושות תזקוף את האשמה לפתח האחר - האויב - היהודי מקבל על עצמו אשמה משום שהוא רואה בכל אסון עונש שהוא בד בבד כפרה על חטא.
תכונה זו מקורה באלפי שנות רדיפה. סיוע לטענתו מצאתי במסכת שבת (י"ג ע"ב), שם שנו: "תנו רבנן מי כתב מגילת תענית? אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות (והפירוש - מחבבים את הצרות שנגאלים מהן, והנס חביב עליהם להזכיר שבחו של הקב"ה). אמר רבן שמעון בן גמליאל, אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה, שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין" (ופירש רש"י: לפי שהן תדירות)".
סיבה נוספת לשנאה העצמית נעוצה בסביבה הלא יהודית. תהליך הדמוניזציה של
השבוע צוינו 40 שנה לנצחון מלחמת ששת הימים, אך האווירה הציבורית שהוכתבה בידי התקשורת נעה בין נהי ליגון. לרגעים נדמה שהאליטות במדינת ישראל מצרות על הניצחון במלחמה. אדם בעל שכל ישר שואל עצמו: האם הם נורמלים? מה היה עולה בגורלנו אלמלא הוכו אויבינו שוק על ירך? מה היתה אחריתנו לו התגשמה משאלת אויבינו הערבים כפי שנוסחה על ידי מנהיג מצרים עבד אל-נאצר בנאום שנשא בעיר חילוואן ב-65': " שאיפתנו היא השמדת ישראל. בוועידת הפסגה הראשונה קבענו לעצמנו שתי מטרות. מטרה מיידית - והיא השלמת גיבושו של הכוח הערבי, ומטרה לאומית - היא חיסול ישראל".
בטלוויזיה הדולקת בחדרי משודר כרגע פרומו לתוכנית שתשודר בערוץ 10 - "מה הפסדנו במלחמת ששת הימים". ואני מתפלץ. המבוגרים שבינינו ודאי זוכרים את קריאות הקרב המשתלחות בהפגנות ההמונים בכיכרות קהיר ודמשק, ימים רבים בטרם פרצה המלחמה ושוחררו חבלי המולדת. אחמד שוקיירי, מנהיג אש"ף, טבע את הסיסמה: "הגברים לים - הנשים לנו". קריאה פומבית, לגיטימית, שנזעקה בידי המון צמא דם.
צווחת קרב נוסח שבטי חצי האי ערב הקוראת למלחמה שבה מושמדים הגברים והנשים נלקחות לשפחות. הד לאותה קריאה אפשר לשמוע עד היום בפי פלשתינים - מחוץ לקו הירוק ובתוכו (ע"ע מהומות אוקטובר) - "ח'ייבר ח' ייבר יא יהוד, ג' ייש מוחמד סיעוד". פירושה העברי - זכרו יהודים את ח' ייבר, צבא מוחמד עוד יחזור (בנאות המדבר של חייבר ישבו שבטים יהודים עצמאיים, עד שמוחמד, במהלך בוגדני, תקף אותם, הרג את הגברים ושעבד את הנשים והילדים).
וכמו כדי להשלים את מסכת הטיפשות והבורות, נציין עוד עובדה מההיסטוריה הקרובה עד כדי כאב: רקטות הפג'ר שנורו במלחמת לבנון השנייה לעבר עפולה, בית שאן וחיפה, זוכרים מה שמן בפי אנשי החיזבאללה? "רקטות חייבר".
ערב מלחמת ששת הימים כתבה נעמי שמר את השיר "ירושלים של זהב", מנכסי צאן הברזל של השירה העברית המתחדשת. להפתעתי הרבה נתגלה לי בשיחות עם אנשים משכילים שרבים מהם אינם יודעים את מקור ההשראה לשיר. במסכת אבות דרבי נתן מספר המדרש כיצד העניק ר' עקיבא לרעייתו רחל תכשיט בשם ירושלים של זהב כתשורה על שעמדה לצדו בימים הקשים. על התכשיט נחקקה דמותה של ירושלים שבאותם ימים עמדה חרבה ושוממה מיהודים. התכשיט המפואר היה ביטוי לזיכרונות עברה הנשגב ולתקוות הגאולה. וכמו להשלים את הפאזל הרי שבמדרש רבא איכה מסופר כיצד ר' עקיבא וחכמים עלו לירושלים וראו שועל חומק מעל חורבות קודש הקודשים.
בזמן שהחכמים בכו, החל ר' עקיבא מצחק. תמהו החכמים על התנהגותו של ר' עקיבא וזה השיב להם שכשם שנבואת החורבן התגשמה כך תתגשם גם נבואת הגאולה. והנה, בשעה שכתבה נעמי שמר את שירה המופלא, בעת תקופת ההמתנה שעל פי הסיפורים דמתה לערב שואה, היא לא שיערה בנפשה כמה קרוב שחרור ירושלים. אותם כוחות המבכים היום את הניצחון גם ביקרו את נעמי שמר על מילות השיר ובעיקר על השורות "יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה". עמוס עוז יפה הבלורית והנפש טען כלפיה "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיני ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן".
תגובתה של שמר לביקורת כפי שהופיעה בסרט תיעודי היתה: "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז, ואז הפסיכיאטר אומר לו, 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. עולם שהוא ריק מיהודים הוא בשבילי כוכב מת וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".
