מתי כבר נגיע, דרדסבא
הדאגות, הפרפורים בבטן, החרדות הקיומיות לשלומה, רויטל ויטלזון מרגישה את עול ההורות וזה עוד לפני שזכתה להכיר אישית את השעועית שיש לה בבטן. טור אחרון לפני לידה
זה לא רק ההצקות הפיזיות. זה שפתאום יש שימוש לכוס בצחצוח שניים (נו, זאת שמלאה במברשות, מים מעופשים וגופות של חרקים), כי את לא מגיעה עם הפה לברז. הבעיטות שכבר מזמן הפסיקו להרגיש כמו "דג מפרפר" של שעועית, אלא יותר כמו אוהדי בית"ר שמחים אבל שרומסים אותך מבפנים. וכל הזמן הבדיקות האלו (אני חייבת לדעת מה אתן עושות כדי שזה באמת יהיה השתן הראשון של הבוקר. זה או להתאפק - ובחודש תשיעי זה אומר ללכת ישר עם הפיג'מה - או להסתובב כל הבוקר עם נוזל מהביל בתיק, כמו כל הזקנות שמגיעות לשם עם ג'ריקנים מלאים. איכס).
הבעיה האמיתית היא שבגלל שזה לא נגמר, יש לך זמן. וזמן פירושו לשבת ולחשוב. שפירושו להיכנס להיסטריה טוטאלית. או כמו שאחרים קוראים לזה – הורות.
הגעתי למסקנה ביולוגית: עם הפריית הביצית, מופרה גם המוח. בחרדות ובייסורי מצפון. מהרגע הראשון שאלות ושאלות: מה יהיה בבדיקה? האם התשובות יחזרו תקינות? למה אני נחשבת היסטרית אם השארתי לרופא שלי הודעה: "ד"ר אני הולכת למות" באחת בלילה, הרי בתוצאות של ספירת הדם, היו דברים באדום ומחוץ לסוגריים!
היא כבר זזה היום? אולי כדאי שוב לחסל חבילת שוקולד ולשכב על צד שמאל כדי שווילי תיתן איזה פרפור? מתי זה יהיה? אני נורא רוצה לדעת באיזה יום? ואיפה אני אהיה כשזה יתחיל? בבית? בעבודה? באוטו? ואם ירדו לי המים באוטו, מישהו יקנה אותו מאיתנו אחר כך? אני אספיק להרכיב עדשות? לא הייתי רוצה להגיע לבליינד-דייט החשוב בחיי עם משקפיים. מצד שני, גם החלוק הפרחוני של בית החולים לא בדיוק היה ההשראה לקולקציה החדשה של דונה קארן.
ומה יהיה בלידה? אני חייבת שיסבירו לי כמה זה כואב. כמו מה? כמו ליפול? כמו כאבי בטן של מוצאי שבת? כמו שבעטו בי במפתח הלב בכיתה ג' ולא יכולתי לנשום או כמו הפעם שהלכתי בבית ספר ופתאום התנפץ לי על הראש כדורגל שבעט מכל הלב איזה ילד אידיוט? ואיך זה יעבור עליה? מדכא להיוולד? קשה לה? היא רוצה לצאת בכלל? כי אני, ודאי הייתי מעדיפה מקום חמים ובטוח שבו לא צריך להתאמץ בשביל כלום.

האם עשיתי מספיק? כלומר, גם לקחתי ויטמינים, וגם את הסוכריות סוכר הקטנות שבאמצעותן מרעיל אותי ההומיאופת. ושתיתי תה פטל, וישבתי על חליטות רוזמרין, ועיסיתי וכיווצתי והרחבתי. הלכתי לקורס הכנה ללידה וקורס הכנה להנקה. וקניתי את המדריך להריון המכונה "התנ"ך עם הגלגל" ואת הלוחשת לתינוקות. ולא הבאתי הביתה כלום לפני הלידה, אבל קניתי והשארתי בחנויות פחות או יותר את כל מה שנחוץ לה עד גיל 6. בחרתי לעגלה צבע לא מוטה מגדרית, למרות שהיינו צריכים להבטיח לסבתות שזה שהתינוקת תהיה בעגלה בצבע ירוק-לימון (מייק וואזאובסקי) לא אומר שהיא תגדל להיות אנדרוגינוס.
ופתאום אני מבינה למה האמהות שלנו משגעות אותנו במיליון שאלות כל הזמן. עלינו ועל האחים שלנו. ועל האושר שלנו ועל התוכניות שלנו. כי אי אפשר להפסיק לחשוב על זה. אני חושבת שהגיע זמן התובנות ההוריות הראשונות. ראשית, החרדות. אין מה לעשות נגדן, זה מהיום ועד המוות. ברוכים הבאים לעולם
שנית, ייסורי המצפון ורגשות האשם. אני מרגישה שאני כבר מכינה התנצלויות. כמו פולניה טובה אני רוצה להאמין שהייתי הכי בסדר, שיותר מזה אי אפשר. אבל אז מתחילות לקפוץ הפולניות הפנימיות: נו בטח, מי שמחליטה להזיז ארונות בחודש תשיעי שלא תתפלא שיצאה לה ילדה היפר-אקטיבית. מי שראתה כל ההיריון אבודים ונמלטים, שלא תתפלא שהתינוקת שלה מפחדת לעצום את העיניים.
ופה צריך להחליט החלטה: או שאני אתן לזה לרדוף אותי כל החיים, או שאני חייבת להתחיל לסמוך על עצמי ולזכור שעשיתי מה שאני יכולה. מה שחשבתי שטוב לי ולה.
ממילא בגיל שש עשרה - עם שיער ירוק או נישואים על גבעה בסנדלים תנ"כיות - תקום השעועית ותכה אותך. אז עדיף להפנים שיש עוד משהו שבא עם הורות - טעויות.
בקטנה. בשביל זה עושים ילד שני.
הכותבת והשעועית יוצאות לחופשת לידה. המערכת מאחלת שנשמע בשורות טובות – אמן.