חיקוי עלוב של החילוניות
"כאשר החילוני הממוצע רואה את הדתי-הלאומי מתלבש ואוכל כמוהו, צורך את אותה תרבות ומזמזם את אותם שירים - הוא לעולם לא יבוא אליו. הוא לא מחפש את החיקוי הד"ל והעלוב לחילוניות ולישראליות". בצלאל קאהן משיב לאורי אריאל
וכך, יכולים כולם לראות את התופעות המרנינות שנושבות מהסמינרים של ארגון "ערכים" "צהר" ועוד, מהפעילות החינוכית-תורנית העניפה של פעילי "לב לאחים", של המוני הילדים המצטרפים לבתי הספר של "החינוך העצמאי", "קרן נתיבות משה", "שובו", ועוד, יהודים רבים בערי השדה מצטרפים לשיעורים בדף היומי. אט-אט, הולכת ותופסת לה תאוצה הנהייה הגוברת אחר היהדות האותנטית, השורשית, האמיתית. ואמת, כידוע, יש אחת בלבד ובמקום אחד בלבד.
אין זה המקום להרחיב בדבריהם של רבותינו בדורות העבר, אודות השעטנז והכלאים שיצרה תנועת "המזרחי". משהו מבולבל באמצע, של קבוצת אנשים, שרוקדים על שתי העולמות: שומרים על מצוות, אך מצד שני סוגדים לאמונות ומצוות חדשות החשובות בעיניהם אף יותר מערכי מצוות התורה.
במרוצת השנים "תרמה" היהדות הד"לית המוני צעירים ונערים שנשרו, שהורידו את כיפותיהם בעקבות החיכוך המתמשך עם העולם החילוני. כשבמערכת החינוך הד"לי מעורב קורטוב גדול של לימודי חול ריקים מתוכן, כשהם מקדשים ערכים שבדו מליבם, כשארץ ישראל השלימה חשובה בחלקם מקדושת השבת, ממצות שמיטה, מקברי קדמונים ומציות לגדולי תורה, כשמקומות הבילוי בתל-אביב קורצים לצעיר עם הכיפה הקטנה (עד כדי הגשת הצעת חוק חדשה מטעם יו"ר המפד"ל, בגיבוי רבני הציונות הדתית, להפיכת יום ראשון ליום שבתון רשמי, "כדי לאפשר גם לציבור דתי ושומר המסורת לנצל את יום המנוחה לבילוי עם המשפחה" ופתיחת כל מקומות הבילוי והתחבורה הציבורית בשבת) - מה יעשה הנער ולא יחטא.
וכך, לא רחוק היום והצעירים הולכים ונושרים. שלא לדבר על כך שכמעט ולא ניתן למצוא חוזרים בתשובה שמצטרפים לציבור הדתי-לאומי. להיפך, החילוני שמחפש את האמת, את האור שביהדות, להרחיב את הנשמה בקורטוב של אידישקייט, יחפש ויחפש, ובסוף ימצא את דרכו אל תוך עולם שכולו אמת, לא לעולם של ערכים מוטעים ומעוותים.
לכאורה, אלו דברים פשוטים. ברורים. נהירים. צפוי היה כי מנהיגי הד"לים יידעו אל נכון את מצבם. שיתלוננו על ילדיהם שיורדים לטמיון רוחני. לא. במקום זאת הם מחפשים את הסיבות לכך שהחילוני הממוצע אינו מגיע בתום דרך ארוכה של חיפוש רוחני, אל חיקם של אחינו הסרוגים.
"בראש יהודי" הינו עלון שבועי היוצא לאור על-ידי "תנועת תשובה ציונית". תחת הכותרת "יהדות. לא מה שחשבת!", מנסים טובי הוגי הדעות הד"לים לשכנע יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, להצטרף לשורותיהם.
חבר הכנסת אורי אריאל מהאיחוד הלאומי-מפד"ל, מצא לו בקעה להתגדר בו, ושחור על-גבי עלון כתב בשבוע האחרון את הדברים הבאים, שיותר מאשר הם מביעים קנאה מול ההצלחה של היהדות החרדית בקירוב אחים טועים, הם מביעים אכזבה על ש"אחינו החילוניים" לא מוצאים את דרכם אל המחנה הד"לי.
וכך הוא כותב: "ארגון 'ערכים' הליטאי עורך כמעט כל שבוע, סמינריונים המיועדים לאקדמאים וסטודנטים. ההצלחה מרשימה וכך גם המשפחות שמשנות את אורח-חייהם לחיי תורה ומצוות. ומה עם הרב ראובן אלבז, ישיבת 'אש התורה', ובטח שכחנו מישהו. ורק אלינו
בדבריו הוא מביע תמיהה גדולה מדוע החילוניים אינם באים אל מחנהו: "הציבור הדתי-לאומי מתלבש ואוכל כמוהם, והולך לצבא ועובד יחד איתם, ומשרת במילואים איתם, וצורך את אותה תרבות, ומזמזם אותם שירים - איך אליו הם לא באים, ולא רואים אותו כאופציה לשממה הרוחנית ולצימאון האדיר שיש בציבור החילוני?! איך, למען השם, הם יעדיפו (כמעט) תמיד את החרדים?!".
אורי אריאל מנסה להסביר את הדברים בכך, שהמתנחלים והדתיים-לאומיים הם היחידים שאינם שייכים ממש למיינסטרים (הזרם המרכזי), "אבל משתוקקים בכל מאודם ולבבם להשתייך אליהם. לפחות לזכות בהכרה, בלגיטימציה, בחיוך. בתת-המודע של הסרוג הממוצע נמצאת התחינה: 'שרק לא יגידו 'הדתי הזה', שרק יאהבו אותי, שיגידו שאני בסדר'. מין תכונת נפש של עבד. לרוץ כל פעם למראה, ולראות אם אנחנו מסורקים ורחוצים מתחת לכיפה הסרוגה. הציבור החילוני מריח את זה, והוא אינו רוצה להיות עבד".
כל זה, כותב אריאל, "ישתנה ביום בו נפסיק לרצות למצוא חן", ולשיטתו, על הציבור הד"לי "לשנות ראש, ולצאת ולהפיץ יהדות בזקיפות ובגאווה. לא 'בשביל' ולא 'כדי', אלא פשוט להשיב את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים".
ח"כ אורי אריאל שוכח שהתשובה לדברים טמונה במה שהוא עצמו כותב: כאשר החילוני הממוצע רואה את הדתי-הלאומי מתלבש ואוכל כמוהו, צורך את אותה תרבות ומזמזם את אותם שירים - הוא לעולם לא יבוא אליו. הוא לא מחפש את החיקוי הד"ל והעלוב לחילוניות ולישראליות. את זה יש והיה לו די והותר בחייו כחילוני. הוא מחפש משהו אחר, רוחני ואמיתי יותר, משהו שלא יזכיר לו כלל את עברו בעולם שהיה ריק מתוכן.
והתובנה הזו מסבירה את התשובה לשאלה: מדוע כל-כך הרבה צעירים מהמחנה הדתי-לאומי, מורידים בשלב כלשהו את הכיפה. לעיתים מדובר בתלמידים העוברים מהממ"ד לממלכתי, או בצעירים בגיל ההתבגרות, שחוצים את הקווים, מסירים את הכיפה, או מקטינים אותה למינימום, וזהו. ההסבר הוא פשוט: כאשר צעיר דתי-לאומי ממוצע רואה את החילוני מתלבש ואוכל כמוהו, צורך את אותה תרבות ומזמזם את אותם שירים - אין כל סיבה שבסופו של דבר הוא לא ימצא את עצמו באותו צד של המתרס עם אותה תרבות.
פורסם לראשונה בעיתון "יתד נאמן"
נא להמתין לטעינת התגובות
