לחזור לירושלים
דן מרגלית סבור שהתנאי להצלחת המו"מ על י-ם, הוא חיזוק זכותנו עליה, ושהחרם על החגיגות שולי
1. חלק מירושלים, בגבולותיה הנוכחיים, אינו ירושלים שבתודעה הלאומית. לפני כ12- שנים נחתמה טיוטת מסמך הנושא את שמם של ד"ר יוסי ביילין ואבו-מאזן. סוכם בו כי שכונה שכוחת-אל תהיה לירושלים בירת פלשתין. למי באמת אכפת שאבו-דיס או שכיית חמדה כמו המלון אמריקן קולוני, או בית המשפט במיקומו הנוכחי, יהיו חלק מירושלים הפלשתינית?
זה מצריך הסבר: בוודאי שכל העומדים על מימוש עקרון שלמות המולדת שוללים פתרון כזה. אבל מי שמשלים עם כינון שתי מדינות לשני עמים ממערב לירדן; ומי שמוכן להיפרד מג'נין ומקלקיליה - ולפי אביגדור ליברמן אפילו מטייבה ומג'לג'ולייה - לא יתחבט רבות אם יתבקש לוותר גם על ירושלים המזרחית, שמחוץ לחומות העיר העתיקה.
2. ראוי לחזור לקושייה שהציג ד"ר חיים ויצמן ב:1920- "עם ישראל – אייכה?" נכון ששאלתו לא הוצגה בקשר לעלייה לארץ, אבל עתה ניתן להביאה לחשבון נפש לפני העם היהודי בגולה, ובעיקר חובשי הכיפות הסרוגות והחרדים עטורי הזקן. אלפיים שנה הם מתפללים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת", אבל בהגיע שעתם לממש את חלום הדורות, החמיצו אותו ולא עלו אליה.
אמנם
כך הגיעה העיר שהיתה "יפה נוף, משוש תבל, קריה למלך רב" למצב שהעומד בראשה, אורי לופוליאנסקי, ניבא שלשום כי בעוד תריסר שנים יהיה בה רוב לתומכי החמאס. עוד זמן-מה ודווקא הפלשתינים יתנגדו לחלוקת העיר.
3. השבר הגדול בא לכלל ביטוי בעמדת הרוב החילוני כלפי בירת הנצח. אמנם מבחינה היסטורית ירושלים לא מילאה תפקיד מרכזי בערגת החלוצים הציונים. "תמול שלשום" לש"י עגנון הוא עדות נאמנה לכך. אך הציונים הסוציאליסטים, שמרדו בשלטון הרבני העבש בעיירות תחום המושב, הגיעו לדגניה ולנהלל ספוגים בתרבות עברית שורשית. אפיקורסים הם ידענים. פחות ממאה שנים לאחר מכן, כמעט ולא נותר דבר מהמורשת.
בית הספר העברי הוציא דורות של תלמידים שלא שרו לירושלים ולא טיילו בה. לא התגעגעו ולא הסתקרנו. לא הבינו מדוע בנימין נתניהו כינה את מנהרת הכותל "סלע קיומנו", ולא ירדו בעקבות הארכיאולוגים לראות בתפארתה של מלכות בית דוד, כפי שהיא נחשפת ונחצבת בעמק ובהר סמוך לנקבת השילוח.
לכאורה, הפניית העורף לקודשי האומה ולתרבותה יכלה לדרבן את ההבנה הישראלית-פלשתינית. היא הניחה מרחב תמרון לממשלות ישראל.
לפני שבע שנים העז אהוד ברק לשבור טאבו לאומי, והציע ליאסר ערפאת לדון בחלוקת ירושלים. יש חשיבות משנית למשמעות הצעתו. אך יש חשיבות רבה לעובדה שערפאת לא מצא בה כל עניין. אחת המסקנות המתבקשות מאותו מהלך מדיני היא, שוויתור ישראלי אינו סולל דרך להסדר בין שני העמים.
מכאן גם ההבנה שהצורך הראשוני, הבסיסי, הוא לחזק את חזקת הזכות. לעבות את הקשר הרוחני של הישראלי הצעיר בשיר ובזמר ובלחן ובלימוד. רצוי שינון בעל-פה. כדי שידידים ויריבים יבינו, שכל ויתור נעשה תוך התחבטות רוחנית עמוקה ובכאב, ועל כן במשורה, ולא בשלוות נפש, כאילו מדובר בדברים של מה בכך.
זה תנאי בל יעבור למשא-ומתן בלתי נמנע על גורל העיר, שבשאון הילולת עגל הזהב השכיח מהיהודים את ערגתם אליה.
נא להמתין לטעינת התגובות
