גלויה מברלין
מי רצח את ישו, את שר החוץ היהודי של ממשלת ויימאר ואת הרייכסטאג עצמו? ביקור חדש־ישן בעיר עם שכבה קוסמופוליטית
יצאנו לשתות משהו. הכיפה בוערת בכיס, על ראשי קסקט בייסבול. לגרמנייה עיניים כחולות. אבל לא כחול עמוק של ים אלא כחול ריק של נוזל לניקוי שמשות. אני הורס לאחי את ההתמזגות. בכל מקום שתציבו אותי קופץ לי היהודי. וזאת אף על פי שגם אני משחק כמו כולם בדרבי הגזעי.
"מאיפה אני? תנחשו." הם תמיד מופתעים לגלות שאני מישראל. יהודי. בניו יורק למשל, אין מחמאה יותר גדולה שאתה יכול להעניק לנערה יהודייה מאשר לומר לה שהיא נראית כמו איטלקייה או ספרדייה. כנראה משהו בגן ההישרדות. מכל מקום, דיברנו על יחסי ישראל והערבים ומתוך הוויכוח הזכרתי שישו נולד ומת כיהודי כשר. ועתה הגרמנייה צורחת בבר שאני רצחתי אותו. איכשהו אני לא מופתע, אף על פי שחברים הבטיחו לי שברלין מקסימה, שהתושבים חמים, נדיבים ומאירי פנים. זו עיר קוסמופוליטית הם הדגישו. קוסמופוליטית? בתחת שלי. אתה מקלף שכבה, ושוב פונטיוס פילאטוס הוא קורבן הסנהדרין ואתה כאיש קריות נושק לבגידה. אני גורר את אחי החוצה. אין לי חשק להשתתף בדיון תיאולוגי על האדמה הזו.
למחרת בבוקר אני משכים ומבקר עם אמי במוזיאון היהודי. דניאל ליבסקינד, הארכיטקט הניו יורקי המוערך, הקים שם מבנה מרשים. התערוכה מציגה 2,000 שנות קיום יהודי על אדמת גרמניה שהסתיימו איך שהסתיימו. הפרצופים על הקירות מוכרים. הנה אלברט איינשטיין. שם משה מנדלסון בעל העיניים הטובות והאמרה המופרכת "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך." היינריך היינה מרשים ביופיו. על הקיר תמונות מלר וויית המיליון שנערכה לשר החוץ היהודי של ממשלת ויימאר ולטר רת'נאו. הוא הער ריץ את הארים, את הבלונדינים כחולי העין. הם חיסלו אותו. את "החזיר היהודי החמדן" כפי שכונה.
יהודי גרמניה
באחד החררים המרכזיים אני עומד מול ציוריו של מקס ליברמן, מי שהיה נשיא האקדמיה הפרוסית לאמנות בשעה שהיטלר עלה לשר לטון. מיד לאחר מינויו של הצורר לקנצלר, נערך מצעד הלפידים שחצה את שער ברנר דנבורג במשך שעות. בצעדי הברווז, נוקשים במגפיהם המסומרים, חלפו הנאצים בשדרה מסודרים כמו שרק גרמנים יודעים. והוא צפה בהם, מקס ליברמן הזקן, ואמר: "זה מעורר בי רצון להקיא יותר ממה שאני מסוגל לאכול" (מתוך "רקוויאם גרמני("
במוזיאון אני מוצא התעלמות כמעט מוחלטת מנושאים פנימיים שנויים במחלוקת. כמו למשל יחסה של יהדות גרמניה ל"אוסט יודן," יהודי מזרח אירופה שנאנקו תחת משטרים אכזריים וביקשו מפלט ומלון אורחים בגרמניה ובארצות הים. איילון מתאר בספרו את המבוכה והדחייה שחשו יהודי גרר מניה כלפי אחיהם ממזרח. הם הביכו אותם, ביישו אותם בלבושם המרופט, בפאותיהם המידלדלות, בשפתם העילגת. יהודי גרמניה, ודאי המתבוללים, חששו להיות מזוהים עם האוסט יודן. גוסטב מאהלר, המלחין המפורסם, כותב לאשתו: "הם מתרוצצים פה כמו כלבים שחונים... אלוהים הטוב, אני אמור להיות קרוב שלהם"? ולטר רת'נאו מכנה אותם "ערב רב אסיאתי" (שם). יותר ממיליון יהודים, בהם גם סבה של אמי, חצו את גבול גרמניה בדרכם לארצות הברית. היהודים הגרמנים העבירו את הפליטים לנמלים בשיתוף חברות ספנות. הסיסמה היתה: "דייקנות גרמנית ולב יהודי." האם זה מזכיר סיסמאות מודרניות יותר? תחליטו לבד.
איילון מצטט (שם) את ההיסטוריון סטיבן אשהיים שחקר את תנועת ההגירה הזו וקבע כי הטיפול הנוקשה בפליטים רק החמיר את מצבם הגרוע. כאן כבר נכנסת לתמונה אירוניה מרה ואכזרית. אותם פליטים, חלקם ניצולי פוגרומים, הושמו ברכבות סגורות והורשו לצאת רק בתחנות לפליית כינים.
עד ראייה כתב: "הובילו אותנו כמו עדרי צאן, הטעינו אותנו בקרונות והסיעו אותנו ממקום למקום כמו בהמות... גרמנים בסינרים לבנים צרחו פקודות, תמיד בלוויית 'מהר מהר.' הנוסעים המבולבלים צייתו לפקודות כמו ילדים כנועים ורק תהו מדי פעם מה יעלה בגורלם." שיאו של ביקורי בברלין מתרחש אף הוא במוזיאון היהודי. מאחורי דלת סגורה המובילה לשום מקום. סדרנית מנומסת מסבירה בפתח כי על הנכנסים נסגרת הדלת כחלק מהרעיון הקונספטואלי.
נכנסנו לפיר בטון חשוף. היה קר. הפיר התנשא לגובה בניין המוזיאון. ממעל הציצו שמים אפורים. בקירות הבטון העירומים חורים קטנים, האסוציאציה למקלחות ברורה. לא ביקרתי במחנה השמדה, לא השתתפתי במסע חיים ולא ראיתי גיא הריגה אותנטי. אבל אולי דווקא הניגוד בין הפאר של המוזיאון והתצוגה המרשימה לבין הבטון הקר והחשוף שמסמל את הסוף גרמו לי להתעוות.
שם בכיתי. נזכרתי בסיפור מהרציף באושוויץ. מיד כשירדו מהרכבות הפריר דו בין הילדים להוריהם. אני כמעט יכול לשמוע איך זעקו הפעוטות ביידיש: "מאמע, טאטע," ואיך ההורים הביטו בהם באימה, בחוסר אונים ובחידלון קיומי, לבם נקרע באופן שבלתי אפשרי לתאר במילים. ובסיפור שקראתי עומד שם על הרציף אב אחד, וצועק לאביו שבשמים: "טאטע, למה אתה עושה לנו את זה."? והנה אני עומד בתוך הפיר הקר, יצירה עכשווית, מניפולטיבית, מביט בתר מונות ילדי על צג המכשיר הנייד שלי ומתחשבן עם בוראי ועם עצמי. כיצד הייתי נוהג אם ילדי היו נקרעים מגופי? אנשים נוספים נכנסים לפיר ואני עומד שם ומתחבט בשאלת האמונה, בשאלת הלמה הגדול, ואז אני מבצע את הדבר היחיד שאני מרגיש נכון. בלחש אני קורא "קריאת שמע." מאוחר יותר תהיתי אם ב"קריאת השמע" לא חטאתי בדרמטיות ובפומפוזיות יתר, אבל גם בפרספקטיבה בת חודש אני חש כי כוח חזק מההיגיון פעל בי, קריאת עומק מתוככי הנשמה.
מספרים שבאחד ממחנות הריכוז קיימו הנידונים משפט לאלוהי ישראל. בסופו הם מצאו אותו אשם. מיד לאחר גזר הדין פנה אליהם הרב ואמר: "טוב, עכשיו שמצאנו אותו אשם, הגיע זמן תפילת מנחה." אני מתחבק עם אמי שנולדה לאחר השואה. הוריה העניקו לה את השם "נחמה." אתם ודאי מבינים למה.
כעבור יום בצ'ק פוינט צ'רלי, שהפך למוקד ממוסחר לזכר העבר המר חולק, אני רוכש את הגלויה המופיעה בעמוד. בעיני זו תמונה המתמצתת ומר סמלת את המאה ה-20 על תהפוכותיה ואת האנושות על תחלואיה. חייל של הצבא האדום תולה את דגל המגל והפטיש על חורבות הרייכסטאג העשן. זו אינה תמונה מקורית מיום הכיבוש הסובייטי אלא שחזור שבוצע כמה ימים לאחר כיבוש ברלין. לא בכדי זכו הרוסים לכבוש את בירת הרייך השלישי.
חמוצי דם, אחרי שהקריבו עשרות מיליונים, נטחנו וטחנו בשדות הקטל הקר פואים, הם באו לגבות את המחיר. הוויכוח על חלקו של מי גדול יותר בניצחון לא הוכרע, האם היו אלו בעלות הברית או הרוסים. לא ברור גם מי נקם בגרמנים באופן אכזרי יותר, האם היו אלה האמריקנים והבריטים שריטשו את דרזדן באופן סטרילי מהאוויר או פשעי המלחמה המיוזעים של הצבא האדום שחייליו אנסו ורצחו בסיטונות. לי ברור שהלקח הוודאי מהחור השחור של המאה הר20 הינו שמול רשע מוחלט חובה לפעול ללא מעצורים.
התבוננו בתמונה. אמצע המאה הר.20 הצבא האדום, הזרוע האליר מה של האוטופיה האתאיסטית הסוציאליסטית שהפכה לחלום בלהות, מנצח אידאולוגיה גזענית, רצחנית ואתאיסטית. 62 שנה מאוחר יותר, התמונה ארכאית. ברית המועצות קרסה ורוסיה מתנהלת בכלכלה חזירית, חורבות גרמניה שוקמו ובתוך שני עשורים הפכה למדינה העשירה באירופה. הקפטיליזם ניצח את כולם. החומר.
האומנם? לכאורה, רק הכסף מדבר. אימפריה סינית אדומה עומדת לגרוף את השלל. אך כאן, במזרח, מסתער כוח חדש, דתי, נלהב, מגואל בדמו ובדם אויביו. ישראל, האוד המוצל, מאוימת מאיראן השיעית, זו הנטועה בחזיונות על המהדי הנעלם ומשיחותו בקץ הימים.
יש שילעגו לי, יאמרו שאני מזין כעת פחד פרנואידי, מנטליות של גטו. "דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת," אמר קהלת החכם באדם. "כל הדברים יגעים, לא יוכל איש לדבר; לא תשבע עין לראות, ולא תימלא אוזן משמוע. מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה; ואין כל חדש תחת השמש".
נא להמתין לטעינת התגובות
