פרק ב'
בסביבות גיל ארבעה חודשים ייאלצו הגורים להיפרד מאמם ולהתחיל להסתדר בכוחות עצמם. זאת לא תמיד משימה הכי פשוטה, במיוחד אם נקלעת לתוך תעלת ביוב • החתולאית
בשלב זה של חייהם, מסביבות ארבעה חודשים ואילך, ייאלצו הגורים להיפרד מאמם, לצאת לבדם לעולם ולהתחיל בחיים עצמאיים. מבחינה תפקודית הם כבר די עצמאיים ― זריזים, מסוגלים לאכול בכוחות עצמם, לפעמים אפילו למצוא מזון בכוחות עצמם. אבל חסר להם נסיון מעשי, מן השטח. עדיין מאיימות עליהם רבות מן הסכנות שנשקפו להם כשעוד ינקו ― מחלות, פציעות וכן הלאה ― ועליהן נוספות כעת סכנות חדשות.
החתולות הן אמהות מדהימות. ידועים סיפורים רבים על חתולות שחילצו את גוריהן ממצבים בלתי-אפשריים ומסוכנים, וכולם מכירים את הנחישות ואת עוז-הרוח המאפיינים את החתולה המטופלת בגורים אם נדמה לה שמשהו מאיים עליהם. אבל עכשיו, כשבגרו גוריה, צריכה החתולה האם להתכונן להתעברות הבאה, להריון הבא. לשם כך היא מתחילה להיפרד מהם.
מונחית על ידי האינסטינקטים שהעניק לה הטבע מתחילה האם להרחיק את גוריה, לגרש אותם. לפעמים, במקום לגרש אותם היא עוזבת בעצמה ― אם המקום שגידלה אותם בו הוא מקום טוב, היא עשויה להשאיר אותם שם ולצאת לחפש לעצמה מקום אחר. יש גם חתולות, שגוריהן הבוגרים נשארים בחברתן או בסביבתן גם לאחר ההמלטה הבאה, במיוחד אם תנאי הקיום טובים ומספיקים לכולם. אבל בסביבות קשות, כמעט תמיד יתרחש הניתוק.
תחילה היא מפסיקה להרשות להם לינוק ממנה, בנהמות ובמכות קלות. אחר כך היא חדלה להביא להם מזון ובכך מאלצת אותם למצוא את מזונם בכוחות עצמם. לבסוף היא נוהמת לעברם באיום חד-משמעי: "התרחקו ממני!" אין טעם לייחס לה אכזריות או תכונות כגון אלה. זוהי דרך העולם. זמן מה לאחר גירוש הגורים הבוגרים האלה, היא תתייחם שוב ותתעבר שוב, והסיפור יתחיל מחדש.
לגור, שעד עתה קיבל מאמו הגנה, אוכל וחום, זו ודאי חוויה קשה. ודאי קשים עליו הימים הראשונים בלעדיה. השהות בחברת האם היתה חלק בלתי נפרד מחייו, ועכשיו הוא חייב להינתק ממנה ולעזוב כל מה שהיה רגיל לו עד עתה. עד היום היא דאגה למצוא לו מסתור ― עכשיו הוא צריך למצוא מסתור בכוחות עצמו, והוא אינו מכיר את העולם. אמו לימדה אותו את דרכי השגת המזון, את הגורמים שיש להיזהר מהם ולהתחבא מפניהם. ובכל זאת, שונה מאוד לעבור את הכל לבד, בלי רשת הבטחון. בבדידות. והחיים הרי מזמנים לו (וגם לנו…) התנסויות חדשות
זה די דומה למישהו שעבר בחינת תיאוריה (אפילו לא עבר, מישהו שלמד לתיאוריה) ונאלץ לצאת במכונית לבדו אל הכביש המהיר ― "סע!". זו התקופה בה הם הולכים לאיבוד ונקלעים למקומות בלתי צפויים ― כביש ראשי, גרם מדרגות, מקלט של בית, חניון, ועוד ועוד. בקיצור ― זו תקופה קשה, בה גורים רבים נדרסים, נופלים לידיים רעות, נלכדים במקומות שאינם יודעים כיצד להשתחרר מהם ובמצבים שאינם יודעים איך לצאת מהם. בסופו של שלב זה בחיי הגורים ישארו עוד פחות גורים, הרבה פחות.
לגור אחד, בשלב זה של חייו, התבקשתי לעזור לפני זמן מה. אשה שעצרה ברמזור, בכביש הכניסה לשכונה שלנו, שמעה יללות מרשת הניקוז שלצד הכביש והתקשרה לעמותה למען חתולי רחוב בירושלים. מאחר שזה קרה בשכונה שלי, הופנתה הבעיה לטיפול "החתולאיות השכונתיות", מיטל, אירנה ואני. כשהגענו לשם היה כבר ערב, היה חושך. מתחת לרשת הניקוז הציץ בנו גור כהה כבן ארבעה חודשים. מפתח הניקוז נדף ריח רע. ייתכן שאמו של הגור או אחיו היו שם ומתו, ייתכן שהיתה שם סתם אשפה. לא ידענו אם נולד שם ועכשיו נשאר לפתע לבדו או שנקלע לשם במקרה. כך או כך, הוא היה בפנים ולא היה בכוחו לצאת. היה צריך להוציאו ולהביאו למקום בטוח יותר.
את רשת הניקוז, העשויה ברזל, לא היה סיכוי שנצליח להרים בכוחות עצמנו, אפילו לא שתינו יחד. לכן התקשרנו למוקד העירוני ומשם הובטחה לנו עזרה. ואכן, למקום הגיעה ניידת בעלי-חיים של הפיקוח העירוני ומכלית של חברת הגיחון (חברת המים של ירושלים), שהיתה מצוידת בכלים מתאימים להרמת מכסי ביוב כבדים. אנשי העירייה ואנשי הגיחון חסמו נתיב אחד של הכביש ועמלו בפרך, ובאמת עשו ככל יכולתם, אך ללא הועיל. תעלת הניקוז מתוחה מתחת לכביש לכל רוחבו (ארבעה נתיבים וביניהם אי-תנועה), וכשאנחנו ניסינו לתפוס את הגור בצד אחד הוא ברח לצד האחר. כולנו בילינו שם שעות ארוכות, עד שהיה ברור שלא נצליח באמצעים שהיו בידינו באותה שעה. הורדנו לגור מים ומזון ונדברנו לחזור למחרת, עם מלכודת מתאימה.
גם למחרת לא הצלחנו ללכוד אותו. המלכודת היתה גדולה מדי. החלטנו שעד שנכין תכנית פעולה מתאימה, נספק לגור אוכל ומים. בלית ברירה התחלנו לגשת למקום מדי יום, בתורנות, ולהוריד לו מים ומזון. הוא היה מוגן שם, היה לו חם שם, וידענו שכל עוד תהיה לו אספקה קבועה של מזון ומים הוא ישאר שם, עד שנגייס מישהו שיוכל ללכוד אותו ולהוציאו. אבל עוד לפני שהספקנו לעשות דבר, החליטה נשמה טובה, בכוונה טובה, להוריד לתעלת הניקוז קורת עץ ולהציב אותה באלכסון, כדי שהגור יוכל לטפס עליה החוצה.
וכך היה.
כנראה.
כי למחרת בבוקר מצאנו את הגור דרוס על הכביש, לא הרחק מפתח הניקוז.
טוב, לאן נותר לו ללכת בכביש ראשי סואן? מה הוא ידע מהחיים שלו?
* הטור של החתולאית מפורסם מדי סופשבוע ב-nrg קהילות.
נא להמתין לטעינת התגובות
