ליצנים עצובים
איך ממשיכים ללהט בכדורים, מתוך דרגש במחנה השמדה? איך מתנהלים בוקר כמוזלמן ובלילה כליצן מסיבות של האס.אס? חברי תיאטרון פסיק מעלים את "ליצני החצר" מחזהו של אורי ניצן, על פי ספרו של אביגדור דגן
ניצן, מחזאי ירושלמי צעיר, חובש כיפה, רופא במקצועו, שכבר כתב עבור התיאטרון את "הימים של עדאל", הלך ל"יד ושם" והתחיל לעבוד. עדויות היו חומר הקריאה העיקרי שלו. הוא חיפש את האנשים. הקפיד לקרוא סיפורים בגוף ראשון, ולאט לאט חלחלה השואה אל התודעה שלו עמוק פנימה.
ספר על התהליך הנפשי שעברת עם הכתיבה
"קודם כל, חשוב לציין, שלא אני בחרתי את המחזה. אני יודע שיש אנשים שיש להם פטיש לנושא השואה, שזה מעורר אותם, אבל העמדה הנפשית שלי היתה כמו של אזרח ישראלי ששמע סיפורים מסבים שהיו שם. לצורך הכתיבה עשיתי תחקיר במשך 6 חודשים ובמהלכו אני פשוט התרוקנתי. הבנאליות של רוע, חוסר התוכלת נכנסו לתוכי, וכאדם דתי, אתה מתחיל להטיל ספק בטבע האדם, במהות של האנושות, אצלי זה התבטא בתחושה של חלל ענק. וזה תסכול גדול. אני חושב בדיעבד שנכנסתי לדיכאון אז.
צילום: אלירן חייאט. עריכה: אלכסיי טקצב. לצפייה לחץ כאן:
יש תחושה שהדמויות במחזה כמעט גרוטסקיות. אחת עם חטוטרת, השני גמד. לא אנושיות כמעט
מדובר בליצנים, לכן הם נבחרו לתפקיד. אבל אני חושב שאחרי כמה ימים במחנה אתה מאבד את הפיוטיו ונעשה מכני. המנגנון שמפעיל אותך הוא מאד בסיסי -השרדות. לכן אין סיבה לרגעים רוחניים, כשאתה רעב, אתה לא מדבר על פילוסופיה. במקרה של הליצנים, דווקא קטעי ההופעה, האמנות, היא מה שמשאירה אותם בחיים, לא רק באופן פיסי, משהו נפתח בהם כשהם מופיעים, הם חוזרים להיות בני אדם, ויש כאן אמירה על הקשר בין יצירה וחיים.
סיפרת על חלום מאד מיוחד שהיה לך במהלך הכתיבה.
כן, אני חושב שהוא ביטא את החלל בלב שלי. חלמתי שהלב מתכלה בתוך הגוף שלי הופך לאפר והאפר נושר על הסרעפת כמו שלג. הרכות של השלג והבערה של הלב, מאד ביטאו את מה שהרגשתי אז. הנושא הזה לוהט עדיין. אי אפשר לכתוב אותו, קשה להתיחס
מחשבות על אלוהים?
היו, אבל השאלה על המקום של אלוהים בשואה לא רלווטית. אני חושב שמי שהיתה לו אמונה לפני, צריך להמשיך להאמין ומי שלא, ממילא לא יאמין. אני מאד מזדהה עם אמרה של הקרדינל הצרפתי שאמר: "אלוהים לא הסתיר פנים מבני האדם בשואה, בני האדם הסתירו פנים מאלוהים". יש כאן בחירה של אנשים להיות כאלה. להתאכזר. האכזריות נוכחת מאד בספר של אביגדור דגן והיה לי חשוב להראות שבני אדם התאכזרו בצורה כזאת.
אביגדור דגן ראה את ההצגה, איך הוא הרגיש איתה?
הוא מאד התרגש. יותר מעצם העובדה שהסיפור ממשיך ועובר אל הבמה, אני מניח. לא חושב שהוא התלבט אם ההצגה טובה או לא, אם כי הוא אהב, אלא היה מסופק מכך שהסיפור לא נעלם. דגן עצמו לא היה במחנות, מה שהופך את התיאור המדוייק שלו למדהים, אבל אחיו היה, והספר מבוסס על עדויות שלו, כך שיש כאן עניין רגשי, לפני האמנות.
"ליצני החצר"
כתיבה: אורי ניצן
בימוי: שמוליק הדגס
משתתפים: אסי שמעוני, יונתן בן גל,
עוזי ביטון, חביב מזרחי, אלכס ויינגרט
קרישה סובוטקה, זוהר כץ
נא להמתין לטעינת התגובות
