דמגוגים בשם השואה

השיח הפוליטי שמשתמש בשואה ככלי ניגוח, עושה עוול לזכר הנספים, למשמעות הערכית של השואה, אבל גם עובר על חוק הכחשת שואה ומקטין את הזוועה

חגי אפרתי | 15/4/2007 16:43

כל יום שואה שעובר מקרב אותנו לרגע בו לא תיוותר עדות חיה למה שאירע שם וכל הידע הזמין יהיה מתווך, שלא לומר מעובד, או במקרה הגרוע מכל- מעוות. כל עיוות זיכרון כזה, מקרב את הסכנה של מניפולציות ושימוש נלוז בזכר השואה למטרות פוליטיות, או סתם דמגוגיה קשה.

לכאורה, ניתן היה להסתמך על סעיף 2 לחוק איסור הכחשת השואה הקובע כי: "המפרסם..דברים המכחישים את המעשים שבוצעו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי..או ממעיטים את ממדיהם..דינו - מאסר חמש שנים". אולם בפועל, איש לא טורח לאכוף את החוק הזה. והזדמנויות לא חסר.

לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל עשו אנשים מעשים מגונים בזיכרון השואה. זה התחיל בכינונה של הדיכוטומיה שואה וגבורה כדבר והיפוכו, המציגה את מי שלא לחם בפועל כמי שהלך אל מותו כצאן לטבח ואת הלוחמים כמופת לאומה, המשיך במשפט קסטנר- כשאדם שפעל להציל יהודים רבים הואשם כמי שמכר את נשמתו לשטן- ושימש במה לניגוח פוליטי, עבור בפרנויה השואתית של בגין שהולידה את מלחמת לבנון וכלה בדמגוגיה שמייצר ביבי ביחס לאיום האיראני. כל אלה הם סימפטומים של הפנמה לקויה של לקחי השואה.

ילד עונד טלאי כתום

טלאי וכינור

אולם לשיא או נכון יותר לשפל שלא היה כדוגמתו הגיעו הדברים בענידת הטלאי הכתום וכתיבת המספר על היד והיוזמה המזעזעת של תושבים שהתכוונו ללכת עם כותנות אסירים כמו אלה שהיו לאסירים באושוויץ בזמן ההתנתקות. אם היה אי-פעם במדינת ישראל מקום שנכון היה בו להפעיל חוק זה הרי זה המקרה.

נדמה שאין צורך בפרשנות משפטית מרחיבה כדי לקבוע כי ההתייחסות לכוחות המפנים ולדרג השולח אותם כנאצים הבאים לחולל שואה באה בגדרו של חוק וזה ואף פורצת אותה בגסות. ענידת טלאי כתום, כתיבת מספר הזהות על היד תוך הצהרה שזה "כמו בשואה" ושימוש בבגדי אסירים הם עדויות לזילות הבלתי נסבלת של זכר השואה בישראל ועל אי-ההפנמה הגורפת של לקחיה ומשמעותה ההיסטוריים. גם היציאה מהבית כשהידיים מורמות למול מי שברור שאינו מתכוון לירות היא מעשה נבלה.

חמור, אם כי לא באותה מידה, הוא השימוש השמאלני הציני בביטוי "נאצים" כלפי החיילים המשרתים במחסומים ברשות הפלשתינית. והמניפולציה שגזרה גזרה שווה בין הכנר הפלשתיני שנדרש להציג את כלי הנגינה לצורך בידוק עם נגני השעשועים במחנות ההשמדה.

זה זמן רב טוענים חוקרי שואה ואחרים

שהאופן בו מונחל זיכרון השואה בישראל הוא לקוי ומשיג את התוצאה ההפוכה מזו הראויה. במקום שיעלה מסר בדבר סכנותיה של שנאת זרים קטלנית, הצורך בסובלנות תרבותית, חשיבותן של זכויות האדם וחירויותיו והאיסור היסודי על שלילתן, עולה במקומו מסר של שנאה גורפת לגרמנים ולאירופה בכלל, תחושות קורבנות המזינה בתורה תחושת צדק תמידי וסגידה לכוח הצבאי שיבטיח שאירוע נורא כזה לא יחזור.

בשעתו יצאה שולמית אלוני כנגד המסעות לפולין משום שבמקום לחזק מגמות הומניסטיות הם מחזקים דווקא רגשות לאומניים ותחושות נקם אצל התלמידים. נראה שהצדק היה עמה. הדור השלישי יכול היה להתרשם באורח ישיר מעוצמת הזוועה העולה מסיפוריהם של הניצולים. הדור הרביעי כבר כמעט ואינו חשוף למגע ישיר שכזה ובשל-כך הוא ניזון כמעט אך ורק ממה שמלמדים אותו.

וכשהזיכרון החי הולך ונעלם קל יותר לעשות מניפולציות היסטוריות. כל מי שמבקש לגזור גזירה שווה בין מה שהיה אז למה שמתרחש היום הוא בפירוש מכחיש שואה פאר-אקסלנס. לא רחוק היום וזילות השואה תבוא לכדי הכחשת שואה. הגיע הזמן לשים גבול ברור וחד-משמעי לזילות זיכרון השואה.