חייה ומותה של הבושה
יעקב אחימאיר על ימי מרס-אפריל 1977, בהם השחיתות "חגגה", וכמוה הבושה, אבל ללא מרכאות
אז, כאשר שלטון-מפא"י עמד לקרוס כעבור זמן קצר עקב הצבעת הבוחר, עמדה בראש המדינה מפלגה, אשר שרדה אפילו את המלחמה הנוראה, מלחמת יום כיפור, שתפסה את הצמרת המדינית הצבאית והמדינית עם מכנסיים מופשלים. אבל כעבור ארבע שנים, בימי מרס-אפריל 1977, היו אלה חשדות בשחיתות שגרמו לקריסת הממסד השליט מאז הקמת המדינה, וחשיפת החשדות היא-היא שחוללה לראשונה מהפך פוליטי, של מאי 1977.
ההבדל בין אז לימים אלה הינו ממש תהומי, ודווקא בתחום המוסר האישי ולקיחת האחריות. או שמא נתמצת זאת במילה אחת: הבושה. כן, אז קיננה הבושה בקרב אישי הצמרת. אדם אחד, חשוב, משפיע, שר מקורב מאוד לראש הממשלה יצחק רבין, אפילו לא יכול לשאת את הבושה ושם קץ לחייו.
שר השיכון, אברהם עופר, בחייו ובהתאבדותו, היה חף מפשע. זמן מה לפני ששם קץ לחייו בחוף ימה של תל-אביב, הוא נחשד במעשי מרמה, עוד לפני שנתמנה לשר, בעת שעמד בראש חברת "שיכון עובדים". הוא אפילו לא נחקר אישית, אבל דרש מן המשטרה לסיים את החקירה בעניינו מהר ככל האפשר.
אלמנתו, שושנה, אמרה לי בימים אלה כי "לנו נותרה צלקת גדולה. הרי בעלי עוד לא נחקר, וכבר התבייש. לאנשים היום אין מוסר. אז - האנשים התביישו. אברהם בעלי הלך לשווא". שושנה עופר מגדירה את התאבדותו של בעלה - רצח. "רצחו אותו", במובן הציבורי.
אברהם עופר התבייש. כאשר נהג במכוניתו לחוף הים המבודד, היה חף מפשע, וחף מפשע נותר גם לאחר הירייה. אך לפני הירייה התבייש מאוד. הוא אפילו דילג על צעד שאולי היה מתבקש, התפטרותו מן הממשלה, והתפטר מן החיים בכלל.
כעבור חודש ימים התבייש, נטל אחריות והתפטר גם ה"בוס" של עופר, ראש הממשלה יצחק רבין. "חשבון הדולרים" של לאה ויצחק רבין בוושינגטון היה אז עבירה על חוקי המטבע. ראש הממשלה לא היה מעורב כלל בפעילות בחשבון זה, אלא אשתו לאה, אבל הוא נטל אחריות, כי החשבון נשא גם את שמו. בתום התייעצויות, החליטו הרשויות כי לאה רבין תועמד לדין, ובעלה, ראש הממשלה, ייקנס. אבל רבין, שלא שעה ליועציו, החליט לשאת באחריות והתפטר מראשות הממשלה.
היום - 30 שנה אחרי - זה פשוט נשמע מצחיק. "זו היתה תקופה אחרת, היו אנשים אחרים. ובתחום המוסר הציבורי-אישי, אתה חי בהרגשה מאוד כבדה. מה יהיה על נכדיי וניניי, הרי מצד
קיתונות של ביקורת אפשר לכתוב ועוד ייכתבו, אין ספק, על צמד המילים הזה: "שלטון מפא"י". היסטוריונים עוד יכתבו על השחיתויות של השלטון ההוא, על שיטת "הפנקס האדום", שהרחיקה ונישלה ממקומות עבודה אזרחים ישרי דרך שלא החזיקו באמונות ובדעות של "הפנקס האדום". אבל לפחות אישי הצמרת, ובראשם ראש ממשלה, לא יכלו לשאת ראשם אל מול פני האומה המתבוננת - וחרצו בעצמם את דינם הציבורי, האישי.
אברהם עופר הוליך עצמו אל מותו כשהוא חף מכל פשע. ואשר ליצחק רבין, שנשא באחריות לעבירה על חוקי המטבע: לימים היתה לו רק עדנה, ויושרו האישי החזירו לראשות הממשלה בשנת 1992. לפני 30 שנה, ימי מרס-אפריל 1977, היו ימים שבהם, אכן, השחיתות "חגגה", אבל הבושה גם כן חגגה, אך ללא מרכאות, ובמשמעותה האמיתית ביותר. מה למדנו מאז? לדעתי, כלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
